(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס

𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖘𝖎𝖝𝖙𝖊𝖊𝖓♕︎

נ.מ שאנון

היום לאמא שלי יש בדיקה כמו שהייתה לה בפעם שסאם הקפיץ אותי לבית החולים, ממש התעקשתי ללכת איתה לבדיקה, אבל לאבא שלי יש יום חופש היום, וזה די הגיוני שאמא שלי תעדיף ללכת איתו...

כל הגוף שלי זעק דאגה, כל החיים שלי אמא שלי הייתה בבית החולים, מיליוני פעמים מבדיקה שגרתית לאשפוז ולחודשים שלא ראיתי אותה.

אני אפילו זוכרת שכשהייתי קטנה המורים בבית ספר היו מסתכלים עליי ברחמים, כל פעם שאמא שלי הייתה ככה. כל כך הרבה פעמים שאמא שלי הייתה קרובה למוות. וכל פעם מחדש הייתי צריכה לחפש לאן ללכת, איפה להיות בלילות שהיא מאושפזת. כי חברים לא היו לי, המשפחה גרה רחוק ומה שהייתי עושה- מוצאת דרכים לא להיות לבד בלילות, אבא היה חוזר ללילות איתי, אבל בעיניו ידעתי שהוא רוצה להיות איתה, או הייתי נוסעת באוטובוסים שעות למשפחה שלי.

אבל הפעם, הפעם זה לא יקרה, זו רק בדיקה שגרתית רגילה והיא כבר שנים הייתה בסדר, אין סיכוי שמשהו יקרה. אני מזכירה לעצמי.

על מנת שלא אחשוב על זה יותר מידי סאם ואמיליה הציעו שאבוא אליהם ואבלה איתם את המשך היום עד שאמא שלי תחזור הביתה.

הגעתי מוקדם לבית ספר, מהלחץ, רק רציתי לסיים עם היום הזה. היה היום יום יחסית קצר, היה לי שעתיים לשון ושלוש שעות מחשבים. סיימתי מוקדם יותר מסאם ואמיליה לכן חיכיתי להם. כדי להירגע ולא לאכול את עצמי מלחץ החלטתי ללכת לחצר בית הספר, נשכבתי על הדשא הסינטטי והסתכלתי על השמיים. שיחקתי עם עצמי את משחק זיהוי העננים וראיתי כמה עננים בכל מיני צורות-ארנב, מלאך, כוכב ועוד מלא... שתוך כדי חשבתי על חיי וחישבתי את מסלול חיי מחדש, עכשיו כשסאם חלק ממנו.

ככה הייתי במשך די הרבה זמן, עד שפתאום שני ראשים הופיעו מעליי מסתירים לי את הנוף "שאנון האם שומעת עבור?" סאם דיבר בקול של מכשיר קשר ואמיליה צחקה ותנה לו מכה בראש, הוא עשה מבט של "כואב לייי" כשראו בבירור שלא כואב לו והגיש לי את ידו, החזקתי בה והוא הרים אותי בקלות לעמידה.

הלכנו למכונית של סאם יחד, עצרנו ליד המכונית והוא זרק אליי את המפתחות כשעמד ליד הדלת האחורית, הסתכלנו אליו אני ואמיליה בשאלה. הוא חייך ואמר "אתן חברות הכי טובות, מגיע לכם קצת זמן חברות, אני אהיה מאחור ולא תשמעו ממני מילה, מבטיח" והוא נכנס למכונית, אמיליה אמרה שאני יכולה לנהוג ושהיא תהיה אחראית על השירים.

נכנסו למכונית ואמיליה שמה שירים, ואנחנו ריכלנו. באמת כמו שסאם אמר, כך היה. הוא לא אמר מילה במשך כל הנסיעה. זה גרם לי להעריך אותו כל כך, הוא נתן לנו זמן, הוא הבין שאני ואמיליה צריכות אחת את השנייה וזה שאמיליה שמחה לגבי הקשר לא אומר שצריך להשאיר אותה מאחור. הוא מדהים כל כך.

נכנסו לבית שלהם והתיישבנו על הספה, באיזשהו שלב היינו רעבים אז קמתי לבשל לנו משהו לאכול, אכלנו וראינו קצת טלוויזיה יחד. אבל אז-

אז הטלפון שלי צלצל, זה היה אבא שלי, שיט.

"שאנון? הכל טוב את ממש לבנה." אמיליה אמרה לי ואני הנהנתי ובלעתי את רוקי, עניתי לטלפון. "שאנון, אני צריך שתקשיבי לי טוב ולא תילחצי" אבא אמר, ואני התחלתי לרעוד. "הרופאים משאירים את אמא ללילה, היו כמה דברים בבדיקות והם צריכים לבדוק אותם, אבל הם אמרו...." לא שמעתי יותר, הטלפון שלי נפל מהרעידות לרצפה, ואמיליה וסאם רצו אליי.

סאם הרים את הטלפון וזז הצידה לדבר עם אבא שלי להבין מה קרה, לא שמעתי מה הם אמרו בדיוק. הרגשתי את הגרון שלי נסגר, זיעה התחילה להופיע על מצחי והעיניים שלי שרפו מיובש, הנשימה שלי התחילה להיות יותר ויותר קצרה, כואבת.

היא הולכת למות, איפה אני אהיה בזמן הזה? עוד פעם לנסוע שעות באוטובוסים? לא לא זה בלתי אפשרי, אני לא אצליח להתמודד עם זה נפשית. בבקשה לא.

אמיליה עמדה לידי והושיבה אותי על כיסא, "שאנון אני צריכה שתנשמי עמוק בשבילי ותסתכלי לי בעיניים" עשיתי כדבריה והיא צעקה על סאם "תמהר כבר!" הוא הסתובב אליה וניתק את הלטפון מתקרב אליי. הדבר הראשון שהוא עשה זה לחבק אותי ואז הוא אמר "שאנון תקשיבי, אמא שלך בסדר גמור, הם משאירים אותה לשתי לילות כי יש עומס בבית החולים והם צריכים לעשות עוד כמה בדיקות, היא בסדר גמור, אנחנו נהיה איתך פה אני מבטיח, אבא שלך אמר לי הכל, הכל, אני ואמיליה פה, אמא שלך בסדר" הוא אמר וחזר על הכל שוב ושוב.

הרגשתי רגועה יותר, אכפת למישהו ממני, דמעות החלו לרדת מעיניי אך נשימתי נרגעה והצלחתי לחשוב בבירור, סאם ניגב את הדמעות מעיניי ואני חייכתי.