(גמור)✔️ THE OCEAN EYE/עין האוקיינוס

𝕮𝖍𝖆𝖕𝖙𝖊𝖗 𝖙𝖜𝖊𝖓𝖞 𝖔𝖓𝖊♕︎

נ.מ סאם

ראיתי את שאנון יוצאת בריצה מהבית, נבהלתי "היי שאנון מה קרה? לאן את הולכת?" צעקתי אליה אבל היא הלכה, עם המפתחות שלי לאוטו. מה כבר יכל לקרות? ניסיתי לחשוב, להפוך כל אבן במחשבות לי כדי להבין. ואז הבנתי שהיא הסתכלה בטלפון לפני- נכנסתי לפוסט וראיתי את התגובה הרעה- מאחת בשם "מקנזי", מי זאת ולמה לעזאזל היא מדברה ככה על חברה שלי?

ניסיתי להתקשר כמה פעמים לשאנון- אני מפסיד את האימון, אני לא יכול להפסיד אותו. אחרי כמה ניסיונות ויתרתי, החלטתי ללכת ברגל לפחות ככה אני אגיע, מתישהו. ואז כשפתחתי את הדלת של ביתה של שאנון המאמן התקשר- הוא אמר לי לא להגיע כי יש סופה בחוץ. ואז הנקודות התחברו לי- סופה, רכב ושאנון.

ואז אמרתי לעצמי היא חכמה, היא תחזור לפני שהסופה תתחיל, היא צריכה להירגע, וגם אני כי ללכת ככה בלי להסביר זה לא בסדר, ככה הזוגיות בינינו לא תעבוד. אני אלך להתקלח זה ירגיע אותי.

עליתי להתקלח, אכול מדאגה והחלפתי לבגדים חמים יותר שהבאתי לביתה של שאנון והרמתי את הטלפון, הייתה שם שיחה משאנון רק אחת?! אוקיי כנראה שהמקלחת לא הרגיע אותי במיוחד. התקשרתי אליה בחזרה וברגע שהיא ענתה, צעקתי, פשוט צעקתי בלי לחשוב.

" למה יצאת ככה? לאן הלכת שאנון? הפסדתי את האימון שחייה שלי! הכל בחוץ גשם! זה כבר לא משנה כי ביקשו שלא נבוא אבל את לא ידעת את זה!!! איפה את? את רצינית שככה יצאת בלי לומר כלום והתעלמת ממני לגמרי? ועוד לקחת לי את אוטו ככה!" צרחתי עליה, בהתחלה היא לא ענתה, כעסתי, מאוד. "למה את לא עונה?!" המשכתי.

"סאם... אני אני מצט..ערת... אני כמה דקות הליכה ליד הבית... אני חושב..ת... בבקשה תבוא..." היא אמרה, משתעלת ובוכה, והלב שלי התחיל לכאוב, מה קרה לה לעזאזל, אין מצב שהיא נהגה לפה נכון?

"שאנון?! שיט שאנון את בסדר? תגידי לי שלא נהגת! אני בדרך אלייך! תמשיכי לדבר אליי תגידי לי מה קרה!" אמרתי, בקול כל כך פאקינג דואג. "ראיתי... ראיתי את התגובה של מקנזי וזה הכיר לי דברים, אני כל כך מצטערת שברחתי ככה, אני... אני מצטערת על האוטו לך, אני כל כך מצטערת סאם..." היא אמרה, ממשיכה להשתעל, לקחתי את המעיל שלי ורצתי רצתי כמו שלא רצתי בכל חיי "אני לא רוצה למות" היא אמרה ולי כאב כל כך.

"שאנון את לא תמותי לי!!! אני לא כועס אני ראיתי מה שמקנזי כתבה אבל לא ידעתי כמה זה מכאיב לך, אני מצטער שדיברתי ככה, זה היה בלהט הרגע ומדאגה. אני קרוב אלייך תגידי לי מה את רואה, מה כואב לך?" אמרתי, מנסה להישאר רגוע בשבילה, היא לא אמרה כלום ונבהלתי "שאנון תהיי איתי!! זה חשוב תספרי לי מה קרה" היא שתקה עוד קצת ואז היא אמרה בקול כך עייף "סאם הריסון... אני אוהבת אותך...בבקשה... בקשה אל תתן לי למות", התשובה שיצאה לי הייתה כל כך מהירה,כל כך ברורה מאליו- "שאנון אני מאוהב לך בצורה את לא תמותי היום!! את שומעת?! שאנון תעני לי?? שאנון את איתי??" היא לא ענתה לי יותר ושמעתי את הטלפון נופל.

שיט.

רצתי, רצתי יותר מהר, לא ידעתי שאני מסוגל בכלל אבל רצתי כמו שלא רצתי בחיי. ראיתי בדרך את האוטו שלי, שאנון הייתה בפנים, ענף תקוע בבטנה, ראשה רפוי, היא מדממת. הגעתי אליה וליטפתי את שערה, הוא היה מלא בדם, שיט גם הראש שלה. עזבתי אותה והתקשרתי לאמבולנס.

אחרי שהסברתי למוקדנית מה קרה היא התחילה לתת לי הוראות "אתה יכול להוציא אותה מהרכב?" היא שאלה ואני עניתי שכן, שם את הטלפון על רמקול ומוציא אותה "יופי, תוציא אותה, האמבולנס בדרך, בבקשה תיזהר, עכשיו תבדוק לה דופק, סאם" ניסיתי למצוא דופק, לא מצאתי, הפנים שלי היו רטובות אבל זה לא היה מהגשם כי הוא פסק, זה אני, בכיתי.

"אין לה דופק" אמרתי, מנסה לא לייבב בבכי ברחוב. שאנון רעדה, הורדתי את המעיל שלי ושמתי עליה, מקווה שזה לא רעידות לפני... לפני שהיא מתה, לא היא לא תמות לי היום! "אני חייבת שתעשה לה החייאה, אתה יודע איך?" המוקדנית שאלה ואני עניתי שכן, התחלתי לעשות לשאנון החייאה, כל הידיים שלי דם ואני ממשיך "יופי סאם, האמבולנס קרוב... הם כבר שם" היא אמרה ואני ממשיך, לא נותן לשאנון ללכת מכאן בעד שום הון שבעולם, ואז אז שמעתי את הרעש הגואל- את הסירנות.

עליתי איתה לאמבולנס, הם שיחררו אותי ממנה, בוכה. הגענו מהר לבית החולים והם הורידו אותה, באלונקה, היו עליה כל כך הרבה מכשירים, שיט. בחדר ניתוח הם לא נתנו לי לעבור והתיישבתי שם, על הרצפה, בוכה, מסתכל על הידיים שלי, דם.

עשיתי לשאנון פאקינג החייאה, היא הייתה טכנית מתה, פאקינג החייאה. לא הצלחתי לנשום, דמות גבוהה הופיעה לידי, "סאם, בן, אני מר סמית', אבא של שאנון, סאם? סאם?" לא הצלחתי לנשום, אבא של שאנון התכופף לידי מנער אותי ומחבק אותי "היא בסדר, היא תהיה בסדר, אסור לך לאבד את זה, בשבילה" הוא אמר ונרגעתי בשבילה, עשיתי על שאנון החייאה. נרגעתי מזכיר לעצמי שהיא תהיה בסדר, ובכיתי "אני מצטער, אני כל כך מצטער" אמרתי לאביה, הוא חיבק אותי ואמר שזה בסדר שזה לא אשמתי, ולא הייתה לי ברירה, הוא חזר ואמר שזה לא אשמתי ולנסות להחזיק בזה כרגע, כדי להיות חזק, בשבילה.

אחרי כמה דקות התרוממתי, הפסקתי לבכות ואבא של שאנון התרומם איתי, אומר לי באזהרה "בינתיים אנחנו לא נאמר לאמא של שאנון כלום, שום מילה." הוא אמר ואני הנהנתי, התיישבנו שם.

אחרי כמה שעות יצא המלאך, הרופא הגואל, אני לא יודע מה הוא היה, באמת שלא. הוא פתח את פיו ואמר את הבשורות הכי טובות שיכולתי לשמוע בעולם "היא תהיה בסדר, הניתוח עבר בשלום, עוד מעט ניתן לכם לראות אותה" ואז הוא המשיך ואמר "כל הכבוד ילד, הצלת את חייה" הוא אמר לי, לי. אני, אני עשיתי על שאנון החייאה, אבל לפחות הצלתי את חייה- חיבקתי את הרופא, מרים אותו באוויר מאושר.

"ובכן, אני שמח שאתה שמח אבל, אני חייב ללכת אליה, לך תשטוף את הדם מהידיים, אני רופא ואני אומר לך שזה מגעיל ללכת אליה ככה " הוא אמר, מנסה להרגיע אותי, הנחתי אותו וצחקתי לעצמי, גם מר סמית' צחק ואני נשמתי לרווחה.