Stay - completed

Part 29

יום עצמאות שמח❤️🔯

״קייטי הייתה אישה נפלאה ואחות נהדרת.. אני מצטערת מאוד שלא התראינו בחצי שנה האחרונה בגלל ויכוחים מסויימים.. אבל כמובן שזה נשכח ונסלח, חבל שמאוחר מידיי..״ ג׳סי קינחה את אפה. אני רק עמדתי שם בצד, מחזיקה לקתרין שייבבה בשקט את היד. לא החזקנו ידיים לעיתים קרובות.
״בכל מקרה, אני מצטערת קייטי. אני מצטערת שלא תמיד הייתי אחות מושלמת, כי את תמיד היית.. ועכשיו אני בחיים לא אוכל לפצות אות, בגלל התאונה הארורה..״ ג׳סי התחילה לבכות בקול, מייבבת אל תוך כתפה של רג׳ינה, סבתא שלי.
״טיילור?״ סבתי הביטה בי באהדה, היא יודעת שאני לא אוהבת לדבר על ההורים שלי הרבה.
עליתי למדרגה הקטנה, נעמדת בפני קומץ חברות של אמא ואבא שלי ובני משפחה, 100 אנשים.
זו הלוויה שנחשבת דיי קטנה. כשדוד שלי מת הלוויה שלו הכילה 500 אנשים, אפילו כאלה שלא דיבר איתם מילדותו.. הוא חלה בסרטן סופני, והכין מראש רשימה של המוזמנים. אבל ההורים שלי לא ידעו שהם הולכים למות, הם לא ידעו שהם עומדים למות בשנות ה40 לחייהם.
הם לא ידעו.
דיברתי אל המקרופון הקטן, לא מסיטה את עיניי מהקבר של הוריי המונח אל מול שתי רגליי.
״אני אהבתי את ההורים שלי,״ החלטתי לוותר על הנאום מראש הארוך ששכן בכיס שלי. כחכחתי בגרוני.
״ו..אני מצטערת שלא מתתי יחד איתם.״ ועם המילים הללו ירדתי מהבמה הקטנה חזרה, אל תוך השקט השורר של כל הנוכחים.
סבתי רג׳ינה מתה לאחר חצי שנה משברון לב ודיכאון.
***
הדלת נפתחה.
״מה--?״
״ה5 דקות שלכם עברו ממזמן וכולם כבר הולכים,״ היא הפנתה את מבטה ממייק אליי ובחזרה אל מייק ברוגז מופגן.
״אני רוצה ללכת הבייתה בייב״ היא פנתה אליו בקול נמרח. איכס.
קמנו מהשכיבה על המיטה. ״את עדיין חייבת לי את הסיפור שלך״ אמר בקול חלוש ובחצי חיוך חושף גומה בעודו נעלם מהחדר עם דניאלה. איזו מעצבנת.
טוב, האמת היא שאני דיי מודה לה, אם לא היא הייתי כבר סחוטת דמעות מ״סיפור חיי״, לא?
מיהרתי להביט בטלפון שלי. 6 שיחות שלא נענו מג׳סי.. היא בטח דואגת.. השעה כבר 4.
למרות שמחר יש חופש, אני ממש לא אוהבת לישון עד אחה״צ, וזה בדיוק מה שאני אצטרך.
יצאתי מהחדר, כמעט שכחתי וביציאה עשיתי רוורס , פושטת את החולצה הגדולה שמייק הביא לי בגלל שהייתי בחזייה ממקודם בגלל האמת או חובה האדיוטי הזה. יצאתי לסלון כדי לחפש את החולצה שלי שם.
דילן דפק איזו מישי לא מוכרת בפינה של הסלון ועוד בערך 5 נערים ונערות נראו ישנים על הספות, לא הכרתי אף אחד מהם.
לקחתי בשקט את החולצה שלי ולבשתי אותה בהיסח דעת. לוקחת גם את הג׳קט השחור שלי שהיה זרוק על איזה כיסא.
רציתי להיפרד משון אבל לא מצאתי אותו, הוא כנראה הלך למעלה לחדר שלו והלך לישון.. וגם ככה לא היינו מתחבקים או משהו מיוחד, אנחנו בכלל לא קרובים יותר. אני לא צריכה להיפרד מימנו.
כשגיליתי שאין לי מה לעשות פה יותר יצאתי החוצה. לאוויר הקריר. השמיים היו צבועים בכחול כהה, אבל לא שחור כמו לפני שעה. הידקתי את הג׳קט לגופי,חושקת את שיניי.
כשלפתע מכונית עצרה אותי מלהמשיך ללכת אל כיוון הבית שלי, במרחק 4 רחובות מפה. הגעתי לפה במונית אבל איזה מוניות נוסעות בשעה 4 בבוקר??
אז כמו שאמרתי, תכננתי ללכת 4 רחובות אך מכונית שחורה ואלגנטית עצרה אותי מללכת אל כיוון המדרכה בצד השני.
שיפשפתי את עיניי מעייפות והחלון נפתח, ופרצוף מוכר בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות נגלו אליי.
״הי, צריכה טרמפ?״
דני.

מטרה:
50 הצבעות
15 תגובות