כמו כל תא רגיל. התא שבו נכח היה מעט גדול, הקירות היו סדוקים ומקולפים, צבעם היה בין לבן לצהוב. באותו התא הייתה מיטה אחת יחידה, ומולה נמצאו הסורגים. על הקירות היו קישקושים וציורים מפגרים (שכנראה פושעים שהיו באותו התא ציירו ברוב שעמום), כמו ילד קטן שתופס כדור, או סתם כלב מוזר שיותר דומה לסוס. בנוסף על הקירות היו גם סימנים של אגרופים, סימנים של מעט דם, וסימנים של עצבים.
עניו של הארי עברו על הקירות הצבועים, לא מעז להפנות את מבטו מחוץ לתא שבו הוא נמצא, לא מפנה את מבטו מבעט לסורגים.
״הארי אדוארד סטיילס״ קראו בשמו, הוא הסתכל על הקיר ולא ענה, מתעלם מקול שקורה לו. הוא שומע את המנעול נפתח ואת דלת הסורגים זזה. ״אתה יודע, ככה או ככה אתה תדבר, לא חבל לך לבזבז את הזמן שלך?״ הארי לא ענה והמשיך להסתכל על הקיר שמעליו.
צעדים כבדים נשמעו וכל שנייה התקרבו יותר להארי. והארי פשוט עצם את עניו, לוקח נשימה עמוקה ומשחרר. מרגיש שזאת נשימתו האחרונה. הוא התיישב, אך עניו עדיין עצומות ולאחר שנייה הוא משפשף אותן עם ידיו החבולות.
לאחר שנייה עניו נפקחו וננעצו במבוגר שיושב מולו על המיטה, נראה בסביבות גיל השלושים, שיערו חום מעט כהה וכך גם עניו, חומות כצבע שוקו מתוק. עניו של הארי נדדו למדים שעל גופו החסון, כל כך הולמים את גופו ומבליטים מה שצריך להבליט, שרירי ביטנו קרצו לעניו של הארי, והוא לא יכל להוריד את מבטו מהן, כל קוביה וקוביה נראתה לעינו. נעליו היו בצבע שחור, כמו נעלי צבא, רק בצבע שחור, ובנוסף זה השתלב עם מדי השוטר השחורים.
״הארי, אני יודע שאתה לא רוצה לדבר איתנו, אבל באיזה שהוא שלב אתה חייב. אתה פה כבר יומיים שלמים, לא אוכל לא מדבר״ דאגה נשמעה בקולו, השוטר שכנראה אחראי עליו כבר לא יכל לתת לנער הקטן זמן, כי הזמן הולך והוזל. ״הארי, תוציא מילה. משהו קטן..״ ביקש, הארי נשך את שפתו התחתונה שמעט פצועה ובצע אדום בשרני.
״איך אתה יודע את השם שלי?״ הוציא בבת אחת, מוציא את המשפט הראשון מאז שבא לפה. כמו שהשוטר אתמול אמר. ״אנחנו חיפשנו אחרייך, הרבה זמן אם לומר את האמת..״ הארי גיחך במרירות, מי כבר יחפש אחריו, לאבא שלו לא אכפת ממנו בכלל בשביל לדאוג לו שיחפשו אחריו. ״למה אתם מחפשים אחריי? וכמה זמן אתם מחפשים אחריי?״ הוא יודע שכנראה הוא עשה משהו פזיז ולא חוקי, אז כנראה מחפשים אותו על זה. ״כמעט שנה וחצי, שנתיים״ הארי הנהן, אך התשובה הזאת לא הספיקה לו.
אנחה שקטה השתחררה מפיו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו. לא מבין איך לא תפסו את השאר, המפקד השואל ונץ. איך אותם לא תפסו ואותו כן, ולמה המפקד והנה לא הודיעו לשניהם שהשוטרים בחוץ. או שתפסו אותם והוא לא יודע.
״עכשיו אנחנו לוקחים אותך לחקירה״ עניו זינקו לעניו של השוטר ״לא, אני לא רוצה. אני שומר על זכות השתיקה״ שילב את ידיו כנגד חזהו ונשען על הקיר מאחוריו, ״הארי, בוא נעשה את זה קל. אנחנו נחקור אותך, לא נפתח לך תיק. ניתן לך הזדמנות לתקן את זה, זה הפשע הראשון שלך שתופסים אותך. נתן לך לתקן, אני מבטיח לך. נחקור אותך ונשחרר אותך״ הארי הנהן ולא מאמין לדבריו של השוטר. הוא יודע שכנראה יפתחו לו תיק, יודע שהוא לא צריך להאמין לאותו שוטר שישוב מולו ומדבר. אבל מאיזה סיבה כלשהי, הוא מעט מאמין לו, מעט.
