הבוקר הגיע, מאיר על הספסל, אותו ספסל שעליו ישן במשך ימים שלמים, אותו ספסל שעליו הסניף את החומר הלבן שממכר כל כך. אותו ספסל שהפך למיטה בלילות ארוכים בשביל הנער בעל העניים הירוקות.
עניו של הארי נפקחו באטיות, מנסות להתרגל לאור היום, לאוזניו מגיעות מנגינות של הציפורים, כמו כל בוקר. והוא ישקר אם יגיד שלא אוהב להתעורר ככה, מאור השמש שמאיר עליו, מהציפורים שמציצות וזה כל כך נעים, רעשים של דיבורים כאשר אנשים עוברים בפארק, בין אם זה עבודה או בית ספר. הוא יכול לשמוע את צעקות הילדים או את ההורים העצבניים שמאחרים לעבודתם.
הארי פקח את עניו לחלוטין ונאנח, נשכב על גבו. מסתכל על השמיים שמולו, אומנם הם בהירים אך הם מעט אפורים, והאווירה קרה וחורפית, כמו שאוהב.
נשימה עמוקה נכנסה לריאותיו של הארי. זה מעט כאב בהתחשב בכך שקפוא בחוץ, אך.. זאת הרגשה טובה. הרגשה שהוא אוהב.
הנער התרומם לישיבה, צווארו תפוס אך הוא די רגיל לזה. הוא נשען על גב הספסל והוציא את אותה שקית שקופה ממעילו העבה. מסתכל עליה, בוחן אותה טוב וטוב. ולבסוף פותח אותה, מפזר שורה ישרה על גב הבטון שליד ובמהירות השיא, בלי לחשבו יותר מידי אותה הרגשה נעימה וחמימה התפשטה בו. אותו ריחוף קטן נאחז בו. הוא התרומם מהספסל והתהלך לכיוון היציאה מהפארק שבו הוא ישן בלילה. לאט לאט יוצא לרחוב הראשי, ששם נמצאים כל העסקים ובתי הקפה של פלצנים.
״הארי,״ שמע קריאה מאחורי גבו, והוא הסתובב. רואה את הנץ רץ אליו ״מה?״ שאל במעט ריחוף. הבחור נעצר מולו והסתכל מעט בהלם ״עוד פעם המפקד הביא לך?״ הארי ציחקק והנהן ״אני אוהב את המפקד אבל לא בדרך שהוא אוהב אותי״ גיחך, וכאן ההשפעה של אותו חומר לבן נראה.
״פאק, הוא צריך להפסיק לסמם אותך״ הנץ בחן את הארי לראות אם הילד הספיק כבר לעשות צרות, אך שראה שהוא שלם הוא נאנח במעט הקלה ״הוא לא מסמם אותי אם אני מבקש את הסמים. זה כמו להגיד לתינוק ׳ההורים שלך מאכילים אותך׳ אבל הם מאכילים אותו כי רעב״ באותו הרגע הבין הנץ שהארי מסומם ולקח מספר רב של חומר.
״רוצה נחזור לסמטה, תלך לישון?״ שאל במעט מתיקות, מקווה שהארי יסכים לכך וילך איתו, כי אם לא.. הארי עוד יעשה שטויות שיתחרט עליהם. ״לא, אני רוצה מישהו, עכשיו.״ הארי הסתכל לצדדים ״בטוח?״ שאל הנץ ״כן, אבל הסיכויים למצוא, נמוכים״ גיחך במרמור. הארי נאחז מעט בבחור שמולו, מסתכל על פניו ומוציא לו לשון.
הנץ נשך את שפתו התחתונה, מסתכל על הנער הנמוך במעט צער. כואב לו על מה שעובר. בגיל שלוש עשרה להיזרק לרחוב המר והאכזר. שהוא לא מכיר את עצמו אפילו בשביל להסתדר שם. החוסר הבנה והביטחון. אנשים כמוהו מרחוב כבר היו מתים, נמצאים כבר אצל איזה מישהו ומשרת אותו או כבר אלוהים יודע מה.
