פרק 2

5K 175 4
                                    


יצאנו מהאוטו לאחר נסיעה שארכה בערך רבע שעה. הנסיעה עברה בשקט כזה שהורגש. בראד יצא איתי מרכב האוטו ועצר אותי ללכת לכיוון האולם.

הוא הביט בי והרגשתי את מבטו חודר לתוך עיניי. "קמילה אני יודע שאת מתרגשת ולחוצה, תנסי כמה שיותר להירגע ולהיות שלווה. תזכרי שגם אם לא יחזירו לנו תשובה זה לא נורא, תמיד יש עוד הזדמנויות." הוא אמר בשלווה שאופיינית לו.

הנהנתי לעברו והוא אחז בידי, שמחתי על כך כי לא לגמרי שלטתי עם העקבים שלי ועוד יותר היה לי קשה ללכת לבדי.

נכנסנו לבניין עצום וגדול, מלא אורות. לפי ההזמנה שבראד קיבל למייל הטקס יתקיים בקומה 40, הקומה הכי גבוהה של הבניין, עוד משהו שגרם לי להילחץ. נשמתי אוויר והוצאתי אותו, התרכזתי בכך.

בראד לא שחרר את ידי לרגע ונשאר איתי. כאשר הגענו לקומה המיועדת יצאנו במעלית ונגלה לפנינו אולם גדול. בתחילת המקום הייתה פקידה ובהמשך היה בר בצד עם אנשים רבים שנראים חשובים.

בהמשך היה כיסאות רבות ומקרן ענק שכנראה בו יציגו את העבודות כנראה. בראד ואני הלכנו לכיוון הפקידה ששאלה את שמי ובראד ענה לה. חייכתי מעט והיא נראתה נוקשה. היא הסבירה לנו את תנאי הטקס ועל כך שאסור לי להזדהות בשום צורה.

נכנסנו למקום הרחבה ובראד לקח אותנו לכיוון הבר. פוגש בחבריו לעסקים השונים. ישנם הרבה אנשים חשובים שקשורים בכל מיני דברים לעיצוב הפנים.

בראד הציג אותי בפניהם אך לא דיברתי כלל, הרגשתי לא בטוחה בסיטואציה שהייתי בה והרגשתי את גופי לא נינוח. "אני יכול להשאיר אותך לכמה רגעים? אני צריך לדבר עם מישהו חשוב לכמה דקות" הוא אמר והנהנתי אליו.

"בטוח? אם את לא רוצה אני אוכל גם אחר כך לדבר איתו" "בראד זה בסדר תלך" אמרתי לו והרגשתי את מבטי הנינוח שניסיתי להראות לו.

הוא נישק את ראשי והלך לאותו בחור. אני ישבתי לכיוון הבר ושתיתי את המים שבראד הביא לי, אלכוהול ואני חברים לא כל כך טובים, מניסיון. הרגשתי קצת מעמסה על רגלי בעקבות הנעליים שלחצו עליהן.

היה לי מוזר להסתובב כך במקום שלא הרגשתי קשורה אליו. "מכובדיי היקרים, אתם מבקשים לתפוס את מקומכם, אנו רוצים להתחיל בטקס הצגת העבודות של מעצבי הפנים הנבחרים" אמר המנחה אשר עמד על הבמה בה אמורים להקרין את העבודות.

קמתי מכיסא הבר והלכתי לכיוון הכיסאות. חיפשתי את בראד במבטי תוך כדי שהלכתי ברשלנות מאחר ולא ידעתי איך ללכת עם העקבים האלו.

לפתע הרגשתי את עצמי נתקעת במשהו קשיח. "סליחה אני ממש מצטערת" פלטתי בקול שקט ומובך, לא אהבתי לבלוט בעיני אחרים ולא רציתי בכך.

"את בסדר? זה היה לא מנומס בעיניי להיתקע בעלמה יפה שכזאת" אמר אותו בחור ואני הסמקתי למשמע מילותיו. לא הייתי רגילה לסגנון דיבור כזה. הנהנתי לעברו וראיתי מהצד את בראד מתקדם לכיוון הכיסאות.

My businessmanWhere stories live. Discover now