My businessman

פרק 37

קמילה
צייס התקרב אליי שוב, אוחז בגופי. הוא נראה שיכור, יותר מדי. הוא חזר לאחר שהיה בעבודה עד מאוחר. מרוב תמימותי חיכיתי לו, רציתי לעשות לו הפתעה.

הוא מתקרב אליי ומבט מפחיד נראה בפניו, כאילו הוא זומם משהו "קמילוש, בואי נשחק משחק" אמר ונראה מעט כועס בפניו.

"איזה?" שאלתי בפחד. גופי רעד וניתן לראות זאת. הוא חשב מעט "תופסת. לך יש שלוש שניות לברוח" הוא אמר והתקרב אליי עוד.

"3... 2... 1..." ברחתי וחששתי על נפשי. פחד הוא מה שהיה ביני לבינו תמיד. הפחד לא עזב אותי כצייס רדף אחריי. לא רציתי שיתפוס אותי.

ואז הרגשתי את זרועות ידיו מחזיקות בי בכוח. צרחתי את חיי. הלב שלי פועם בעוצמה מטורפת. "תפסתי" אמר בגאווה והרים אותי.

הוא סחב את גופי לחדר והוציא מהמגירה אזיקים. הוא לכד את ידי בהם והרים אותם. גורם לגופי לכאוב.

"עכשיו אני אעשה בך כרצוני" קבע בקול צחוק. הוא נראה חדור מטרה. רק שלא יאנוס אותי שוב. רק לא זה. אני כל כך פחדתי.

כל פעם שנהג לאנוס אותי הסיוטים חזרו יום לאחר מכן. שוכנים בראשי הכואב והמפוחד. סיוטים שלא נגמרים לעולם. מחזירים אותי לרגע הזה.

"צייס די" אמרתי בקול חזק "שחרר אותי" התחננתי לעברו. "לעולם לא קמילה. את רק שלי" קבע

התעוררתי כאשר הרגשתי שגופי מתנועע מצד לצד. גופי מזיע וכך גם ליבי פועם בחוזקה.

"זה רק סיוט" אמר לי קול חזק באמצע חדר חשוך. מי זה? "צייס?" שאלתי בפחד. לא שוב. אין סיכוי שזה היה רק סיוט. גופי קפוא.

הרגשתי אור חזק מסנוור אותי וראיתי את דמותו של מייקל למולי. הוא בחליפה שחורה, בלוק העבודה שלו. "מה אתה עושה פה ואיך הגעת לכאן?"

ניסיתי להיזכר. זה לא עבד. גופי כואב וראשי רק מגיב בכאב חד שמנסה לזכור משהו ממה שעבר עליי ב24 השעות האחרונות.

"תנוחי קמילה, אל תנסי להיזכר לבנתיים. הזמן יעשה את שלו" אמר בטון קר. כאילו פקד עליי.

הוא התיישב למולי וחוקר את פני. מנסה למצוא משהו, ממש מגשש באפלה. חושב שיצליח.

"קמילה" אמר בטון קר. מה הוא רוצה ממני ולמה אני נמצאת פה? "מה?" שאלתי בקול תמים. לא רוצה להסגיר את עצמי על שום דבר.

"על מה חלמת?" שאל אותי. "אני לא חושבת שזה עניינך" הצבתי את האמת בפניו. הוא לא קשור אליי יותר.

"קמילה אני אשאל שוב. על מה חלמת?" מה אכפת לו? זה החלום שלי.הסיוט שלי. "ואני אחזור על עצמי שוב, זה לא עניינך!" הוא נראה מיואש.