בשבוע וחצי האחרונים לא פגשתי את מייקל בכלל. אולי מדי פעם כשהוא יצא או חזר למשרדו אך כל פעם שבאתי לגשת אליו לגבי המשך העבודה לא ראיתי אותו במשרדו. יצא לי לא מעט פעמים לדבר עם מתאו וכששאלתי אותו עליו הוא אמר שהוא עסוק.
הוא בכל יום שלח לי את המשך העבודה שלי ואני עשיתי אותה כראוי. ישבתי במשרדי ונשארה לי עוד שעה לסיום העבודה. לפתע מריה צלצלה אליי.
זה מוזר כי בדרך כלל בשעות האלה המועדון שהיא מנהלת עמוס ואין לי זמן לדבר איתי. הרמתי את הטלפון ועניתי לשיחה
"מה נשמע קמילה?"
"בסדר, מה איתך מריה? את לא בעבודה?"
"אני כן, בגלל זה אני מתקשרת אלייך"
"מה קרה?"
"את זוכרת שלא מזמן דיברתי איתך על לעבור דירה?"
"כן אני זוכרת"
"האמת היא שיש דירה קטנה וקרובה ליד המועדון וחשבתי אולי לעבור עליה. זה לא הוגן שאת תחלקי איתי דירה אם אני לא נמצאת בה כמעט. האמת היא שחברה המליצה לי לעבור לשם והיום הלכתי לבדוק את המקום. הוא נראה קטן אך מספיק בשבילי. מה את חושבת?"
היא שאלה אותי ואני כמובן שמחתי בשבילה. אולי היא לא תגור איתי יותר אך אני סומכת עליה שהיא תשמור איתי על קשר כמו תמיד שאנחנו עושות.
"זה נהדר מריה, אני כל כל שמחה בשבילך"
"באמת?"
"כן מריה, מה שטוב לך טוב לי"
נשמעה מהקו פליטת נשימה "את לא מבינה כמה אני מאושרת. חשבתי שפחות תחשבי את הרעיון. שיהיה לך ברור שכל שבוע אנחנו נפגשות כן?"
"חסר לך של מריה. את החברה היחידה שאני סומכת עליה"
"היום אני אביא קרטונים לארוז. אני חושבת שבעוד שבוע כבר אעבור. גם ככה אין לי הרבה דברים בדירה"
"אני אעזור לך"
"תודה קמילה, אוהבת אותך ניפגש"
"גם אני אותך, ביי מרי"
לאחר השיחה עם מריה, מילי נכנסה. מילי ואני יצאנו לארוחת צהריים ביחד. בזמן האחרון אפשר להגיד שדי בזמן האחרון נאבדתי לה.
השלמנו פערים וקבענו להיפגש שוב פעם מתישהו בחוץ. די הייתי עצובה שניתקתי איתה קשר כי הרגשתי איתה כל כל בנוח , העבודה הייתה רבה ולא היה לי זמן לפגוש אותה כל כך מאחר ולא היינו יותר באותה הקומה.
"מה נשמע קמילה? איך העבודה?" "מעייפת אבל לא נורא" עניתי לה "חשבתי אולי תרצי לצאת עם החברים מעבודה ואיתי לאיזה מקום כלשהו בערב, קצת להנות, מה את אומרת?" היא שאלה אותי.
אני לא אוהבת לצאת בערבים במיוחד. האמת היא שלא יזיק לי קצת לצאת אבל פחות אהבתי את הרעיון "האמת היא שהשותפה שלי לדירה צריכה ממני עזרה כי היא עוברת דירה אז אני חושבת שפחות יתאפשר היום" אמרתי לה ושמחתי שמריה חוזרת היום, אני לא אפספס הזדמנות לראות אותה אחרי הרבה זמן שלא.
"איזה באסה ממש רציתי לראות אותך אבל לא נורא בפעם אחרת. בהצלחה עם השותפה" היא אמרה והלכה. ארזתי את דברי שהשעון הורה על שש ויצאתי ממשרדי. ירדתי לחניה והתנעתי את המכונית. הגעתי תוך חצי שעה לביתי.
התקלחתי וארגנתי את הבית לבואה של מריה. מריה עזרה לי בכל כך הרבה רגעים בחיי שאני חושבת שאי פעם לא אוכל לגמול לא על כך. המעט שיש לי לעשות זה לעזור לה. ישבתי טראיתי טלוויזיה, הדלקתי על סרט כלשהו ולאט הסרט נהייה יותר ויותר מותח. הייתי שקועה בו. לפתע הרגשתי יד שמלטפת את ראשי וישר הסתובבתי.
הבחור הזה יכול לעשות לי התקף לב בסוף ונראלי שזה יקרה. "צייס" סימנתי מבין שפתי. הוא לא יעזוב אף פעם? "מה נשמע קמילוש? את נראת במיטבך" הוא אמר "צייס תלך מהבית שלי בבקשה" ביקשתי ממנו וידי התחילו לרעוד.
החלטתי לא להראות לו חולשה "לא הבנת שאני זה שמחליט פה?" הוא שאל ונראה פרצוף ערמומי על פנייו "צייס זה לא מעניין אותי, לך" אמרתי והסתכלתי עליו בגועל. הוא הרים אותי ולקח אותי בחוזקה על ידיו. ניסיתי להיאבק בו אך זה היה לחינם. הוא הוריד אותי על המיטה ואני רק התפללתי שזה לא יקרה שוב.
הסיוטים שהיו לי בפעם הראשונה שהוא אנס אותי לא עוזבים אותי, אני לא רוצה שהם יחזרו שוב. "צייס עזוב אותי" צעקתי עליו "קמילה אל תנסי להיאבק בי את יודעת שזה לא אפשרי" הוא אמר. צעקתי עליו בחוזקה שיעזוב אותי ושזה לא מתאים וגרוני כבר נהייה צרוד. "תשתקי קמילה" הוא אמר ולא שתקתי "אמרתי תשתקי" הוא לקח את ידו ושם על גרוני בחוזקה. הרגשתי שהאוויר אוזל מראותיי. הוא היה מעליי וחיזק את אחיזתו.
לפתע נשמע קול מהסלון "קמילה את בבית? אני צריכה שתעזרי לי עם הקרטונים" היא אמרה בקול וצייס הסתכל עליי במבט מאיים. הוא התקרב לאוזני ולחש "יש לך 10 שניות להעיף אותה לחדרה או שאת לא תנשמי יותר אוויר" הוא אמר בנוקשות.
עיניו נראו מאיימות וכאילו שהם התחלפו לאדום. הוא שיחרר את אחיזתו וקמתי במהירות האור לסלון. לקחתי את קמילה בחוזקה בזרועה לחדרה. היא בהתחלה התנגדה לי אך בסוף היא נכנעה ונכנסה איתי לחדרי. "מה יש לך?" היא שאלה והתנשפתי.
הרמתי את ראשי וקמילה נראתה לאחר כמה רגעים מבוהלת. היא צרחה מעט והסתכלתי עליה בפנים שואלות "קמילה מה יש לך על הצוואר? מה זה הסימן הזה?" היא שאלה והסתכלתי על המראה שבחדרה. ראיתי את האחיזה הנוקשה של צייס על צווארי.
רציתי להגיד לה מה קרה אך אסור שהיא תדע. פחדתי על חייה "הכנתי לי קפה ובטעות הוא נשפך עליי" אמרתי בקול צרוד "קמילה זה נראה יותר מסתם קפה" היא אמרה "הוא היה ממש חם וזה קרה שהחלקתי כי היו מים מתחתי שלא שמתי לב" אמרתי לה .
"אני כל כך שלומיאלית " היא נראתה מפוחדת "מריה אין לך מה לפחד אל תדאגי, באמת שזה יעבור לי" אמרתי והיא מעט נרגעה. היא הלכה לחפש משהו וחזרה עם המשחה שמייקל שם לי באותו היום על מותניי. היא לקחה מעט ומרחה לי שם.
הודתי לה והתחלתי לעזור לה עם הקרטונים. לאחר כמה שעות סיימנו לארוז הכל וראינו אפילו סרט ביחד. לבסוף הלכנו לישון. חשבתי הרבה על צייס ומתי הוא יפטר מחיי אם בכלל. בלעתי את רוקי והרגשתי כאבים.
שקלתי אם להודיע למייקל שאני חולה אך ידעתי שישנה הרבה עבודה ובעוד זמן קצר צריך לסיים את העיצוב החיצוני. החלטתי שאני אוכל להסתדר כמה שאפשר, מקסימום לא אצא ממשרדי בכלל. הלכתי לישון ולא ייחסתי חשיבות לכאב שאף פעם לא עוזב אותי
YOU ARE READING
My businessman
Storie d'amoreהיא נמצאת בעולמה הקטן. היא פגועה. לא מאמינה יותר לאף אחד. היא נראת קטנה ועדינה אך מבפנים היא הרוסה. שבורה לרסיסים. הוא שליט העולם. מסובב את כולם על אצבעתו. אחד שיגיד לו מה לעשות, דמו בראשו. הוא לא חוזר על עצמו פעמיים ואצלו אין הזדמנות שנייה. ברגע ה...
