i love that way

פרק 25/האקדח ואליאנה

נקודת מבט אליאנה:
לרוע מזלי הצלחנו להתרחק מהבית שלי,כבר יצאנו מהעיר שלי.
אבל פשוט רצתי לעבר שום מקום ,אנשים הסתכלו עלי ובהו בי אך לא היה לי אכפת אני רק רוצה לצאת מפה מכל הסיוט הזה.
נכנסתי לאחת מהסמטאות שראיתי בסביבה כדי שהמאפיונר הזה לא יראה אותי שלמרות שהיה אור יום עדיין הסמטאות היו חשוכות.
היה לי קר וכל מה שהיה לי זה הבגדים שעליי,
הבגדים החושפניים.
כולי הייתי מלוכלכת ,הרגשתי פח אשפה מבפנים ומבחוץ.
נו אז מה בתוכנית להשאר עד שליאו יציל אותי?,
לברוח ? אבל לאן?,משטרה כמובן ולא תעזור.
התיישבתי ושמתי את ראשי בין ברכיי.
"לא ראיתי שום ילדה אדוני אני נשבע" שמעתי קול מצד ימיני ,הסתכלתי וראיתי אותו
המאפיונר.
אני זחלתי כמה שיותר בשקט כדי לצאת מין המקום הזה ופתאום שמעתי קול מעלי
"ילדה מה את עושה " זה איש די מבוגר אך לא ייחסתי לו חשיבות
הסתכלתי לאחור וראיתי שהמאפיונר קלט אותי
מיד עליתי על רגלי והתחלתי לרוץ והוא רץ אחרי,לעזאזל ליאו עם הסנדלי עקב האלה .
רצתי והרגשתי כמה הוא מתקרב ומתקרב .
אלוקים בבקשה תן לי לברוח.
התחלתי לבכות והדמעות עפות עם האוויר
הרגשתי יד נכרכת סביב מותני שמושכת אותי לאחור
"לא" אמרתי בבכי רב ,הוא יותר חזק ממני .
את ידו השנייה שם על פי כדי שאני לא אצרח אך גם אם רציתי לא היה לי כוחות בגוף
פשוט מיררתי בבכי לתוך ידו
"תפסיקי לבכות את מרטיבה לי את היד"
אני הפסקתי לבכות בתבוסה ועם היד שהייתה על פי הוא התקשר למישהו
"הלוו ,תביא את האוטו"
ראיתי אקדח בכיסו ,רק אם אני אצליח זה יהיה מעולה
שלפתי את אקדחו מכיסו כשפניו פנו לכיוון הכביש מחכה למכונית
יש הצלחתי
קפצתי מידו שאחזה בי וכיוונתי לכיוונו את האקדח .
"זה נגמר כאן " אמרתי מכוונת אליו את אקדחו
"חחח מה את חושבת שאני באמת יאמין שאת תירי בי? תחזירי לי את האקדח " אמר והתקרב אלי
" אל תתקרב " אמרתי ושמתי את ידי על ההדק
הוא התקרב עוד ועוד
עצמתי את עיני ,תעשי את זה ,אם לא תעשי את תסבלי.
רעש של ירייה נשמע
פתחתי את עיני וראיתי אותו שוכב על הרצפה עם כדור בכתפו.
"אוי לא , לא לא לא לא" אני הרגתי מישהו ועוד מאפיונר
התחיל לרדת לו מלא דם ממקום הירייה ,החזקתי את האקדח בידי.
אני חייבת לברוח לפני שהאנשים שלו יתפסו אותי,התחלתי לרוץ לכיוון הבית שלי ,הייתי רחוקה משם אבל זה המקום היחידי שעלה לראשי.
אם מישהו היה מעלה בדעתי שאי פעם אני יירה במישהו ,הייתי צוחקת לו בפנים ,הייתי אומרת שכל עוד אני בחיים אני לא אחזיק אקדח,החיים צחקו עליי כרגע.
הגעתי לבניין שלי ,עליתי במדרגות ודפקתי על הדלת.
הרגשתי שבכל שניה מישהו יצוץ ויחטוף אותי.
איתי פתח לי את הדלת
"אליאנה" אמר וחיבק אותי
"איתי" אמרתי ופרצתי בבכי
"התגעגעתי אלייך כל כך " אמרתי לו מיבבת
נכנסתי לבית ,נעלתי את הבית לייתר ביטחון וראיתי את אימי קמה מהספה ומחבקת אותי בוכה .
"כל כך דאגנו לך" אימי אמרה מחזקת את החיבוק
"אמא אני צריכה אוויר לנשום" אמרתי והיא שיחררה את החיבוק
אימי פתחה את הפה לדבר אך דיברתי לפנייה
"לפני כל השאלות אני צריכה את הטלפון שלי"
אימי רצה לחדרי והושיטה לי את הטלפון
"אני מבצעת שיחה ואני באה " אמרתי מתקדמת לחדרי
"לליאו נכון? " איתי אמר
עמדתי במקום והסתובבתי לכיוונם
"אתם מכירים את ליאו?"
"כן הוא בא לפה להרגיע אותנו והוא סיפר לנו עליכם שאתם התחלתם לצאת "
"אה אוקיי ,אני תכף יענה לכם על כל השאלות רק שניה"
נכנסתי לחדר מחייגת לליאו.
אני מקווה שהוא יוכל לעזור לי כי אני בטוחה שכל הסיפור הזה לא נגמר פה.
אה ולגביי האקדח אתם שואלים? החבאתי אותו בארון חשמל לפני שנכנסתי.