i love that way

פרק 5/סגירת מעגל?

נקודת מבט אליאנה
"עומרי?!?!?!?"-צרחתי
הרגשתי מבולבלת ,פגועה ובעיקר משוגעת
הבן אדם מת איך אני רואה בן אדם מת?
הדמעות עמדו לפרוץ אבל החזקתי אותן ,
רציתי לחבק אותו, לחנוק אותו הייתי כל כך מבולבלת.
עומרי פתח את השתיקה ובכך הוציא אותי ממחשבותי
"אני יכול להסביר.." עומרי אמר ובחן אותי מלמעלה עד למטה.
"אז תסביר!!!!" צרחתי עליו ,איך איך הוא יכל לזייף את המוות שלו ,איך הוא יכל להשאיר אותי פגועה במשך כל הזמן הזה.
"מאיפה מתחילים" הוא אמר,הוציא גיחוך קטן ומובך תוך כדי שרואים שהוא מנסה למצוא את המילים הנכונות.
"מההתחלה" אמרתי ,
לא ידעתי מה הרגשתי...
מצד אחד ליבי רצה לחבק אותו ולבכות על הכתף שלו
והצד השני רצה לקלל אותו ,לצרוח עליו ,להוציא עליו כל מה שעברתי בשנה האחרונה .
הוא שותק
הוא הסתכל על הכל רק לא עלי ,הוא לא הביט בעייני ,מה שפגע בי מאוד.
"אלי הכל בסדר שמה? יש בעיה ?
אימי שאלה מודאגת ושמעתי את צעדיה אל הדלת.
שכחתי בכלל איפה אני עד שאימי הוציאה צליל.
"כן כן אמא זה לא השליח של האוכל זאת לין"
אמרתי וניסיתי שתסתובב בחזרה אל תוך הבית לפני שהיא תראה ששיקרתי.
"אה לין ,נו אז תני לה להכנס " היא אמרה,כל כך רציתי לנעול את אמא שלי באיזה חדר רק שלא תפתח.
"אמא אין צורך אני הולכת לבית של לין היא הזמינה אותי אני אחזור מאוחר יותר" אמרתי בדיוק שאימי שמה את ידה על ידית הדלת ועצרה את עצמה מלפתוח אותה.
"בסדר יקרתי,נשאיר לך מהאוכל כשיבוא השליח,תיהי זמינה" היא אמרה ושמעתי את צעדיה מתרחקים ככל שעובר הזמן.
לקחתי את הפיצה והשארתי ליד הדלת .
"בוא נלך לדבר במקום אחר " אמרתי לו ולקחת את ידו .
התגעגעתי למגעו,לתחושה הזאת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מה לעזאזל עומרי " צרחתי עליו באמצע הפארק השומם.
"אמרתי שאני יכול להסביר" הוא צרח ,הוא אף פעם לא צרח ,
הוא היה פעם ילד עדין ונחמד אני כבר לא יודעת מי הוא עכשיו.
"אז תסביר כבר,תסביר!!!" צרחתי והתאמצתי לא לקלל
"רוצה לשמוע את כל הסיפור" הוא צרח כאילו הוא רוצה לטובתי
הוא מתנהג אלי כמו כפוית טובה.
"כן מההתחלה!״ החזרתי בצרחות.
"סבבה אז מאיפה נתחיל ,אה מהחופש הגדול של אחרי כיתה יא ,
ההורים שלי נכנסו לחובות ולקחו סכומים מטורפים מהמאפייה כמו טיפשים.
כן אליאנה בזמן שצפינו בסרטים מסתבר שהמשפחה שלי הפכה לפושעת תוך שנייה.
נתנו להם 5 ימים להחזיר את הכסף ותנחשי מה אין לנו סכומים כאלה!
המאפייה באה לקחת את הכסף שאין לנו ובתגובה כמו טיפש הצעתי שאעשה כל מה שהם יבקשו בתמורה,
הם הסכימו אבל בשביל שאף אחד לא יסתכן זייפתי את המוות שלי סבבה?
אני עובד במאפיה ובפיצריה עם שכר מינימום כדי לשלם את החוב הזה ושאני אוכל לחזור לחיים הרגילים שלי.
אז במקום להוציא הכל עלי תנסי להבין אותי קצת" הוא צרח והתנשף בכבדות
ואותי הוא השאיר בהלם.
"אז למה לא אמרת כלום" אמרתי וראיתי שהוא בא לדבר אך קטעתי אותו
"אתה יודעת מה עברתי בשנה האחרונה אתה יודע כמה סבל ודיכאון עברתי?
כמה פעמים חשבתי על לפגוע בעצמי כי הרגשתי ריקה
וכמה פגעתי באנשים בגללך"- צרחתי עליו מתנשפת
הסתכלנו אחד על השני כמו זרים בלילה הקר והמעיק ,
"אני לא יודע למה בכלל הסברתי את עצמי אני עף מכאן" הוא אמר בעצבניות
לעזוב באמצע ריב חה ,
זה כל כך לא גברי.
"אה ככה ,אתה לא שווה את האהבה שלי אלייך.. אתה לא שווה אותי חתיכת זבל״ צרחתי עליו ,
רק ברגע הזה קלטתי את השבילי דמעות שנוצרו לי על הפנים.
צפיתי בו מתרחק ולא מהסס לרגע לחזור בחזרה.
ונשארתי שם לבד,
פגועה,מאוכזבת ובעיקר מטומטמת.