Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לזייף מוות. זה פסיכי אני יודעת, אז מזל שאני פסיכית.
שנתיים שלמות מאז המקרה הארור, נאלצתי לזייף את מותי עבור להיות חופשייה. לאחר שנה שלמה, היה לי נמאס לברוח מהמפלצת.
אז הרגתי אותו.
״ו-ולנטינה?! את לא מתה?״ אני מצחקקת, את הצחוק המרושע ביותר שצחקתי בחיי. ״לא, אך אתה תהיה בקרוב.״ אני לא מבזבזת יותר מדי זמן, ברגע זה אני מודה לתומאס על כך שהתעקש שאלמד אומניות לחימה.
אני מיד מטיחה את אגרופיי בפרצופו המקומט. ״מעוניין לבחור?״ בידי הימנית הייתה מוחזקת סכין בעלת להב חדה, בידי השמאלית מוחזק אקדח. ״מה?״ הוא בקושי מצליח לדבר. ״שמעת אותי.״
״האם אתה מעדיף שאשסף את הגרון המקומט שלך? או שאתקע לך כדור בדיוק בין העיניים?״ הפחד בעיניו הוא האושר שבתוכי. ״אה, אני מניחה שאבחר לבד.״ לפני שהספיק למצמץ, הכדור שיריתי פגע בדיוק בין עיניו.
״הנקמה מתוקה לא כך?״ איך שהגלגל מסתובב לו, כמו שהוא תקע את הכדור באמא, תקעתי את הכדור בו.
ושיירקב בפאקינג גיהינום.
ובכן, זה היה כבר מלפני שנה. לא הוציאו את זה לשום מקום. אף אחד לא ידע שאבי מת. חוץ מסגן הבוס שלו, אני מניחה.
זייפתי את המוות שלי, את הקבר שלי. את הכל. חשבתי על כל פרט ופרט, לא פספסתי דבר. אך לא העזתי להתקרב לספרד מאז, ובכן, עד מלפני שבוע.
הכרתי את בלייק מלפני שנה, כשברחתי ללוס אנג׳לס לתקופה קצרה, הוא טוען שהוא התאהב בי לאחר מבט אחד. אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא מציין את זה בכל יום. אך אני לא יודעת אם אני מרגישה מה שהוא מרגיש.
אני אוהבת את בלייק, כמובן. אך אני לא יודעת אם אני מאוהבת בבלייק. אך זה לא שיש לי משהו להפסיד מלהיות איתו, הוא הבן אדם היחיד שנותר בחיי בכל מקרה.
בלייק הוא בחור נאה, הוא לא כל כך טוב במיטה, זה משעשע אותי שזה מפריע לי מעט, אולי זה בגלל שהייתי רגילה למשהו אחר לגמרי, לבחור אחר לגמרי.
גם את אנדרו נאלצתי להשאיר מאחור, בלב כבד. אני לא רציתי להשאיר אותו מאחור כלל, נאלצתי להלחם עם עצמי, אך תכננתי לחזור אליו. זה היה התכנון, עד ששמעתי את דבריו הצורמים. הוא מדבר עליי בצורה שמכאיבה לי.
הוא מדבר עליי כאילו עשיתי משהו, האם זה פשע להיות מאוהבת?
כי הייתי מאוהבת. ללא שום ספק. אהבתי מכל ליבי את אנדרו, הייתי מאוהבת בו מעל הראש. אך זה כבר נחלת העבר. בכל מקרה, יש בי הרגשה שבלייק מתכנן להציע לי להתחתן איתו בקרוב, אני מפחדת מעט.
גזרתי את שיערי הארוך שהיה פעם מגיע לי עד לגב התחתון, שיערי כעת בקושי עובר את הכתף שלי. צבעתי את שיערי לבלונדיני, זה עשה את השינוי שייחלתי לו.
חשבתי זמן מה אם לשנות את שמי, אך לא. אני מאמינה כמעט בלב שלם שהשם משפחה וידאל לעולם לא יצא מפי עוד. אך ולנטינה ישאר שמי, אני חייבת להשאיר משהו בי אותו הדבר, או שאאבד את עצמי לחלוטין.
עדיין לא עיכלתי שאני נמצאת בספרד, המקום שבו הכל התחיל.
כעת אנחנו בדרך לארוחת ערב במועדון מטופש, או שזו מסעדה? אין לי מושג, בחיים לא שמעתי על המקום הזה. הוקל לי לדעת מאוד שלא מדובר בפיאסטה, כי לגמרי הייתי מאבדת את זה אם זה היה התכנון שלו.
אני לא דואגת שיזהו אותי, לא שיש מי שיזהה אותי. אני בספק אם אנדרו עדיין בספרד, תמיד האמנתי שהוא יעבור ממדריד. משקפי השמש שלי מורכבות על פרצופי, זוג חדש ויוקרתי. אך אני לא מצליחה להתרכז בלבחון אותם כשהיד של בלייק מונחת על ירכי. ״בייב, אני מחכה לחקור איתך את ספרד כבר.״ הוא נושק לשפתיי.
״גם אני בייב.״ זה היה הדבר האחרון שאמרתי לפני שהגענו למקום שבלייק לוקח אותי אליו. אני מקווה בלב שלם שזו לא תהיה הצעת נישואין, אין לי את הלב לסרב לו, אך אני לא ממש רוצה להקים משפחה עם מישהו שאני לא בטוחה אם אני מאוהבת בו עדיין.
כשאני כבר מתיישבת בשולחן, והוא מולי עם חליפה יוקרתית, כמובן שלא חסר לו כסף. אני מבינה נותר לי רק לקוות, תקווה זה רגש שכבר בקושי נותר לי אך, אני עדיין אקווה למרות זאת.
אני מקווה שהיקום לא יעמיד אותי במבחן הזה, כי קשה לי להאמין שאצליח לעבור אותו.
