Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״לנשק אותי?״ אני חוזרת אחריו מופתעת. ״כן, אני חושש שאני אשכח את הטעם שלך בסוף, זה יהיה נורא לשנינו.״
אני פורצת בצחוק, שפתיו מרפרפות על שפתיי. ״פאק. תפסיקי להתגרות בי.״ הוא נוהם. ״נו באמת אנדרו, תפסתי ממך מישהו יותר סבלני-״
הוא קוטע אותי בכך שהוא מרסק את שפתיו על שפתיי.
התגעגעתי לזה כל כך. שנתיים שלמות, שבע מאות ושלושים ימים שלא הרגשתי את שפתיו על שפתיי. כן, ספרתי. כן, זה מטופש.
״מתי מגיע השלב שאת שלי לכל הלילה?״ הוא מרים גבה לעברי, ואני מגלגלת את עיניי. ״חשבת להתנזר מסקס?״ הוא מביט בי כאילו אמרתי לו לאכול חרק. ״לא מעוניין לחשוב על זה, אני רק רוצה לנשק אותך שוב.״
הוא מרסק את שפתיו על שפתיי שוב, ידיו עוברות על כל גופי, ואני מרגישה בחיים. הרגשה שלא הרגשתי ממזמן, הרגשה שאני אוהבת. זה גורם לי להרגיש פאקינג מושלם.
אני כל כך שלו הלילה.
***
אני נופלת על המיטה, מתנשפת בחוזקה. ״אתה חיה.״ אני ממלמלת, מנסה להסדיר את נשימותיי. ״זה כלום מותק, ריחמתי עלייך כי עברו שנתיים שלמות.״ הוא מושך אותי אליו. ״הייתי שמחה להשאר, אבל קבעתי עם אחותך.״
״עם סול?״ הוא שואל מופתע. ״יש לך עוד אחות?״ אני עונה על השאלה המטופשת שלו עם תשובה מטופשת. ״אני רוצה שתישארי איתי.״ הוא מביט בי כשאני מתלבשת. ״כמה חבל.״ הפרחתי לעברו נשיקה ויצאתי.
לאחר פחות מדקה, אני מקבלת ממנו הודעה.
אנדרו: אני לא מאמין שפשוט הלכת. אני: בהחלט מפתיע. אנדרו: אני מחכה שתחזרי. אני: תפסיק להיות קיטשי. אנדרו: אני לא יכול, אני מתגעגע.
אני מצחקקת, וסוגרת את הטלפון כשאני מגיעה לקניון, אני רואה את סול יושבת בבית הקפה שקבענו בו. ״ואל! יצא שגם טיאגו הגיע, אני מקווה שזה לא מפריע לך.״
״ממש לא מפריע.״ התיישבתי לצידו. ״מצוין, אני ממש צריכה לדבר עם שניכם כרגע.״ אני מביטה בה מעט מבולבלת, ואין לי מושג מה עם טיאגו, הוא משדר קרירות.
אף פעם לא ממש הבנתי אותו, הוא בסך הכל נראה נחמד. אבל הוא יותר קר מקרח. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך אדיש. ״אני וכריס נשואים כבר כמעט שנתיים...״ אני מיד פוערת את עיניי. ״מה?!״
אלוהים, אני לא מאמינה שפספסתי כל כך הרבה. ״כן,״ היא נאנחת. ״ואני ממש פוחדת להכנס להריון.״ היא לפתע אומרת. ״מה מפחיד אותך בכך? זה דבר קסום.״ ניסיתי לנחם אותה. ״אני לא יודעת זה ממש מבעית אותי, למרות שאנחנו יחדיו כבר שנתיים ו-״
״אז? סול, זה הגוף שלך, בחירה שלך. אני וסופיה נשואים כבר מעל שנתיים, והיא עדיין לוקחת גלולות.״ ואוו, הזמן באמת עף. ״אתם לא רוצים ילדים?״ סול שואלת. ״אני רוצה ילד ממנה, כמובן. אך אני ממש לא אלחץ עליה, כשהיא תחליט שזה הזמן הנכון עבורה זה יקרה.״
״אני מרגישה שאני מאכזבת את כריסטיאנו, אני יודעת שהוא רוצה ילד...״ היא נשמעת מבואסת מעצמה. ״סול, הוא לוחץ עלייך בעניין הזה?״ שאלתי בחשדנות. ״לא ממש לא. הוא לא אמר לי דבר, אך זו התחושה שלי.״
״איזבלה ואדריאן לא אמורים לבוא?״ סול שואלת את כריסטיאנו. ״אה? כולם באים?״ שאלתי בבלבול. היא הנהנה, שמחתי. אני התגעגעתי לזה, מאוד. ״דוד טיאגו!״ נאיה לפתע רצה לידיו של טיאגו.
אני קולטת את אנדרו בזווית העין שלי מדבר עם איזבלה, זה יהיה כל כך קיטשי להודות בכך, אבל אני באמת התגעגעתי אליו. אבל הוא לא צריך לדעת את זה... הוא לעולם לא ידע. הוא מתיישב מולי, ואני נזכרת. אנחנו לא יחדיו, האחרים אפילו לא יודעים שאנחנו מדברים.
אבל בקרוב זה ישתנה, אבל זה כבר אחריותו, כי הוא חזר לרדוף אחריי, ואני חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בכל השנתיים האחרונות. ״אז, חזרת מהמתים?״ אני שומעת את קולו של אדריאן. ״שומעים שהתגעגעת.״
״אל תחמיאי לעצמך יותר מדי.״ הוא מסנן. ״אתה חתיכת מניאק.״ צחקקתי. ״תספרי לי משהו שאני לא יודע.״ הוא מקניט ומיד לאחר מכן נאיה צועקת. ״אבא! קאי מציק!״ ״לא אני לא!״ קאי אמר ברוגז.
למרות שהם רבים ללא הפסקה, זה עדיין מעלה לי את החשק להביא ילדים, ואני לגמרי רוצה אותם עם האחד והיחיד שלי,
