Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
המקום הזה מרהיב, עוצר נשימה לחלוטין. אך הוא מפוצץ לחלוטין, כמויות בלתי נספרות של אנשים בכל פינה, זה בהחלט מקום תוסס.
המחשבה שאולי אצטרך לסרב לבלייק מול עיניי כולם, גורמת לבטני להתהפך. אך אני לא רואה את עצמי מסרבת לו, אאבד הכל אם אסרב. אני צריכה אותו לצידי, אפילו אם הלב שלי עוד לא לגמרי קיבל אותו, הוא יקבל אותו בסוף.
אני לא חושבת שאי פעם התאהבתי, בכנות. בכן, עד אנדרו. הוא לא היה האהבה הראשונה שלי, אבל אני די בטוחה שהוא היה הבן אדם הראשון בחיי שאהבתי מכל ליבי והייתי חוטפת עבורו כדור.
״איך האוכל שלך? מוצא חן בעינייך?״ בלייק שואל המון שאלות, אני כבר לא עוקבת. המחשבות שלי סוחפות אותי למקום אחר לחלוטין. ״כן.״ מלמלתי כששיחקתי מעט עם המזלג שלי. ״ואל, את יודעת שלא משחקים עם אוכל.״
אני מתאפקת שלא לגלגל את עיניי, יש לו עקיצות מעצבנות. אני אעשה מה שארצה, למה כל כך אכפת לו? ״היי, תרצו להזמין עוד מש-״ בחורה מתוקה ניגשת למלצר אותנו שנית, אך נקטעת על ידי קול גברי.
״לוסי!״ אני שומעת את קולו, היא מיד מאדימה. ״אחזור תוך רגע.״ היא מתנצלת ובאמת חוזרת לאחר כמה רגעים. ״סליחה, זה היה הבוס שלי. אני חדשה כאן.״ לפני שבלייק מספיק להטיח בה עלבונות, אני משיבה. ״הכל בסדר.״
״האמת ש-״ בלייק החל להגיד, אך קטעתי אותו. ״הכל בסדר, בלייק מספיק.״ המלצרית קוראת את הסיטואציה ועוזבת. בזמן שאני אוכלת החרדה מציפה את גופי, בלייק מביט בי כאילו טרף. מה הוא מתכנן?
״בייב?״ שיט. שיט. שיט! ברגע אחד של חוסר תשומת לב מצידי, הוא כרע ברך. ״עברה שנה שלמה מאז שהכרתי אותך, ואני כבר מאוהב בך מעל הראש.״ על זוג עיניים במסעדה היה מונח עלינו. ״האם תסכימי להפוך אותי לגבר המאושר ביותר, ותהיי מאורסת לי?״
קולות אהדה נשמעים ברקע, שריקות, מחיאות כפיים. אני מרגישה כאילו יש לי גוש בגרוני, אני לא מצליחה להגיד מילה. ״בייב?״ שקט צורר שוב מתחיל להתפשט. ״כן.״ אמרתי בקול חנוק. קולות האהדה שוב מתגברים, הוא נושק לשפתיי ועונד את טבעת האירוסין על הקמיצה שלי.
אני תוקעת את מבטי בטבעת, אני לא רוצה לחשוב כמה היא עלתה לו. אני חייבת לנשום אוויר. ״אני הולכת רגע לשירותים.״ חייכתי לבלייק ומיהרתי. הלכתי כל כך מהר שהתנגשתי באחד המלצרים בדרך. ״אוי! אני כל כך מצטער.״ אך זו הייתה די אשמתי.
״זה בסדר.״ מלמלתי כשהמשכתי ללכת עד שראיתי מראה. איפה השירותים הארורים האלה במקום העצום הזה? אני מביטה בחולצתי, שכעת מלוכלכת ברוטב מזוין. אני ממשיכה לחפש את השירותים בייאוש.
אני עוברת במסדרונות, עולה לקומה השניה, וכלום. אני סורקת את הקומה השנייה והמפוארת בעיניי, אין כאן אף אחד, ריק לחלוטין. אני רואה רק בן אדם אחד, כנראה מלצר. יש כאן רק שולחן אחד, אך הוא ענקי ומפואר.
״סליחה?״ פניתי אליו בתקווה שהוא יודע היכן השירותים. ״כן?״ הוא מחזיר מבלי להביט בי. ״אתה יודע במקרה איפה השירותים? אני ממש אבודה.״ מבטי בקושי ירד מהטבעת, אך כעת אני כן מרגישה את מבטו עליי. אני מניחה שזה לא בדיוק שיא הנימוס לא להביט בעיניו.
הוא לא ממש עומד לראות את עיניי, על פרצופי יש את משקפי השמש היוקרתיות שלי. שקניתי בטיול הענקי שעשיתי עם בלייק בקיץ האחרון, אך בכל זאת, אני מרימה את מבטי במהירות, וכמעט נופלת אחורה.
אלוהים! אני כזאת מגושמת. איזה בושות. אך למזלי, הבחור תופס אותי רגע לפני שהתרסקתי. ״תזהרי.״ גיחוך מרושע נפלט משפתיו, ובכן, הוא לא באמת היה מרושע. אך באוזניי זה הרגיש כך.
סוף כל סוף, אני זוכה להרים את מבטי כמו שצריך, אלוהים אדירים. חבל שלא התרסקתי על הרצפה והייתי באמת מתה הפעם, הייתי מעדיפה את זה.
