Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
היא מרוחקת ממני, שוב. אני משתגע, השיחות שלנו ריקות לחלוטין. זה מרגיש כאילו אנחנו זרים. אין לי מושג מאיפה זה הגיע.
היא קמה מהמיטה, לא מעיפה מבט לעברי, היא נכנסת למקלחת וסוגרת את הדלת אחריה, משהו שגם לעולם לא קרה. היא אף פעם לא סוגרת את הדלת אחריה.
ובטח שלא פאקינג נעלה. אני עכשיו מחורפן לחלוטין, בעיקר לאחר ששמעתי את צליל המנעול. ״איז.״ אני יורד למטה מודאג. ״מה קרה?״ היא ישר שואלת. ״ולנטינה משגעת אותי.״ נאנחתי. ״וזה חדש כי?״
״לא, אני מתכוון שהיא מרוחקת לחלוטין. אנחנו בקושי מחליפים מילה.״ אני לא רוצה לאבד אותה. אין מצב שאני מאבד אותה. ״ניסית לדבר איתה?״ היא שואלת. ״זה לא נראה שהיא מעוניינת לדבר.״
״יש לנו מחר ערב בנות, אני אנסה לברר מה הסיפור שלה, בנתיים תנסה לדבר איתה.״ היא עודדה אותי. ״אני אנסה.״ מבטי עבר למדרגות שולנטינה ירדה בהן, שיערה פזור, אייליינר חתולי מצויר על עיניה, עם שמלת קיץ שמבליטה את כל קימוריה.
פאק, התאווה שבי משתוללת. היא מרכיבה את משקפי השמש על פניה, ויוצאת מהאחוזה, לא מעיפה מבט לעברי. היא בוגדת בי? לעזאזל. אני רוצה לדעת לאן היא הולכת.
אני נכנס לרכב שלי, עוקב אחריה. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה, אני תמיד מכבד את הפרטיות שלה, אך בימים האחרונים היא מרוחקת, לאחר שהבטיחה שלא אאבד אותה שוב.
היא חייבת לקיים את זה או שאני אשבר לפאקינג רסיסים. היא נכנסת למועדון כלשהו, אני מתיישב כמה שיותר רחוק ממנה. פאק ידעתי.
גבר נכנס למועדון ומתיישב לידה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״מה לעזאזל אתה רוצה ממני?״ אני יורה לעברו בעצבים, לא מעוניינת להסתכל עליו. ״בייבי שלי, התגעגעתי.״ הוא אומר בחיוך, מבטי הרצחני משתיק אותו.
אני לא חושבת שהוא רואה את המבט הזה מבעד למשקפי השמש, הוא אוחז בסנטרי, מכריח אותי לפגוש בעיניו. אני מעיפה את ידו, ומזדקפת. ״מה. אתה. רוצה.״
״לא התגעגעת אליי? הייתי אמור להיות בעלך אחרי הכל...״ הוא אומר בחיוך מבחיל, ואני מגלגלת את עיניי. ״תחסוך ממני את המשחקים המטופשים האלו.״
״אז חזרת לבן זונה?״ הזעם מבעבע בתוכי כשהוא קורא לגבר שלי בצורה הזאת, ואני כל כך רוצה להעיף לו סטירה. נמאס לי מהאיומים שלהם. ״את יודעת,״
״יש לך המון מזל שאבא שלך לא בחיים בשביל לרצוח אותו.״ אני מחייכת חיוך מעוות, ומגחכת. ״כן, ואתה לא תאמין מי הרגה אותו.״ אמרתי בגאווה מוחלטת.
אני פסיכית. אני יודעת את זה כבר ממזמן, עברתי הכל מהכל, רצחתי את אבא שלי, זייפתי את המוות שלי, ובכל זאת, אני אוהבת את עצמי.
וממש לא אכפת לי מה יחשבו על זה, לאבא שלי הגיע למות, ולי הגיע שלווה, נחת. והוא לא נתן לי את הדברים הללו, ומגיע לי להיות מאושרת.
הוא לא ימנע ממני שום אושר, וגם לא כריסטופר. ״את? רצחת אותו?״ אני שומעת טיפה של פחד בקולו. ״תקשיב לי חתיכת אידיוט. אתה לא נמצא במצב של לאיים עליי, הימים הללו נגמרו.״
״אני יכולה לשסף את גרונך בתוך דקה אחת בלבד. אל תנסה אותי. אני עשיתי את זה לאבא שלי, ואני אעשה את זה גם לך. מבלי להסס.״ חשקתי מבין שיניי, נהנית מהפחד בעיניו.
אני זועמת. עליו, על המפלצת. על כל המאפיה המקסיקנית שגרמה לחיים שלי להיות מרירים. אני כועסת על עצמי שהתרחקתי מאנדרו בימים האחרונים כי הייתי מבולבלת.
״לי מגיע אושר, מגיע לי להיות מאושרת. אנדרו, הוא הגבר שלי. אהיה איתו לנצח, ואף אחד לא ימנע ממני את זה יותר, במיוחד לא אתה.״ אני אומרת בטון ארסי.
״מה קרה? פתאום את חושבת שאת חזקה?״ הוא אומר בטון מזלזל, ואני מצחקקת. ״תשמע, אם יש לך אומץ, אתה מוזמן לפגוש אותי בכתובת הזו,״ אני לוקחת את המפית שלידי, מוציאה עט שהיה נמצא בתוך התיק שלי.
״אני מבטיחה לך שמשם אתה לא תצא בחיים,״ אני אומרת בחצי חיוך. ״תנסה אותי כריסטופר, אני לא יכולה לחכות.״
אני יוצאת מהמועדון, מותירה אותו מאחוריי עם אלפי שאלות. אבל הוא לא מעניין, רק אנדרו מעניין אותי. ״ולנטינה.״ אני שומעת את קולו הזועם של אנדרו, אני מסתובבת לעברו מבולבלת. מה הוא עושה כאן?
״את פשוט שקרנית גרועה.״
״אני לא מבין איך לעזאזל נפלתי אל תוך הפח שלך שוב.״
מה?
"את הבטחת שאני לא אאבד אותך שוב. את פאקינג שקרנית!" הוא זועם, לא מוכן להביט בי אפילו. "תארזי את הדברים שלך ועופי מהאחוזה שלי."
"אנד-" אני מנסה להניח את ידי על כתפו, והוא מעיף את ידי. פאק, אני לא מרגישה טוב. סחרחורת תוקפת אותי.
נקודות שחורות מתחילות להתפזר בכל מקום, ואני נופלת אל תוך זרועות שריריות.
