Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״אני לא מאמין. אין מצב שהוא אמר את זה, אני מסרב להאמין לך.״ אנחל לוגם מהקפה שלו כשמביט בי בזעזוע. ״אני יודעת, זה כנראה מה שנגזר עליי.״
״אני הייתי עובר צד עבורך, איך הוא אמר לך שפשוט תשארו ידידים? את האקסית שלו!״ אני בעצמי לא מאמינה שהוא אמר את זה, אני לא מבינה את אנדרו, אני לעולם לא אבין. ״אני חושב שכדאי שנשאר ידידים, ממש.״
חיקיתי אותו בזלזול. ״לעזאזל ואל! את צריכה למצוא צעצוע חדש. הוא לא טוב עבורך.״ נאנחתי. אני מרגישה אבודה, אולי זה הזמן לשחרר את אנדרו? ״הוא לא צעצוע אנחל.״ עבר כבר שבוע שלם,
שבוע שלם שלא ראיתי בו את אנדרו מכיוון שהייתי רותחת מזעם. מה יכולתי לעשות? הייתי מוכרחה להתרחק. ״אולי הוא לא היה אומר את זה אם לא היית הורס את הרגע!״ נזפתי באנחל, אך לא באמת כעסתי עליו. ״אחותי! אני לא אסלח לעצמי על זה לעולם. אני מבטיח לך.״
אני שומעת המון דיבורים, אני מסתובבת לאחור ושמה לב לקבוצה גדולה של אנשים. אוי לא, בבקשה שאני מדמיינת והם לא המשפחה של אנדרו. ״זו המשפחה של אנדרו, אנחנו חייבים ללכת.״ ניסיתי למשוך את אנחל לצד השני, והוא קפא במקומו. ״הם לוהטים.״
אני מגלגלת את עיניי, אך נכנסת ללחץ מיידי כשמבטו של קול שגדל המון, נתקע עליי. ״את עם משקפי שמש! הם לא ישימו לב.״ הוא מנסה להרגיע אותי אך ככל שהם מתקרבים, אני רק נלחצת יותר ויותר.
חץ מפלסטיק פוגע בי, ומתאו מיד מבחין בכך. ״קול! אתה פגעת במישהו, שוב.״ אני לא מאמינה שזה קול, הוא נורא גדל. ״אוי לא! את אישה בסדר?״ ילדה קטנה ניגשה אליי, וכמעט פערתי את עיניי שהבנתי שזו אלכסה.
ואוו, היא באמת יפיפייה אמיתית. אני לא יכולה שלא לצחקק מהמילים שמעט התבלגנו לה, איזו מתוקה. ״אני אלכסה.״ היא מחייכת חיוך שחושף גומות. אני לא מצליחה להוציא לה, אני רק מושיטה לה את החץ ואנחל מיד גורר אותי משם בזמן שאני מנופפת לה לשלום.
דעתי הייתה מוסחת, ומיד הנגשתי במישהו. משקפי השמש שלי מתרסקות על הרצפה, ואני מפחדת להרים את מבטי. ״פאק! תשימי לב לאן את הולכת, אני עם תינוק בידיים!״ אני מזהה את הקול הזה. אני מרימה את משקפי השמש שלי, ומגלה שהן סדוקות. אני לא מרימה את מבטי.
שיט. שיט. שיט. אני מיד נכנסת ללחץ, אני לוחצת לאנחל את היד בחוזקה. ״היא לא מרגישה טוב, מצטער, אנחנו מוכרחים ללכת!״ הוא משך אותי ומיד בחרנו. כשהיינו רחוקים מספיק, פרצתי בצחוק. ״זה היה ממש קרוב.״
״אני יודעת!״ אני מביטה במשקפי השמש הסדוקות שלי באכזבה, אהבתי אותן. ״איזה מניאק לוהט הבחור שהתנגש בך.״ מהצמד מילים המוכרות ידעתי במי מדובר. ״כן, זה אדריאן. אל תגיד את זה לעולם ליד אשתו, היא תהרוג אותך.״ אני מתגעגעת לאיזבלה מאוד.
אני מתגעגעת לכולם שם, הם היו כמו המשפחה שלי, כמו המשפחה שמעולם לא באמת הייתה לי. רגשות האשם שלי הרגו אותי מבפנים כשנזכרתי שלא הגבתי לשום מילה ממילותיה של אלכסה.
אך מבפנים אין דבר שיותר רציתי מלהצטרף אליהם. לדבר, לצחוק, ולהרגיש בחיים לשם שינוי. אולי זייפתי את המוות שלי, אך כל השנתיים הללו היו בודדות. לא היה לי אף אחד באמת, אני לא בטוחה אם להחשיב את בלייק.
הוא היה שם, אך גם לא באמת היה שם. אולי לא באמת מתתי, אך כן הייתי מתה,
