Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני עומדת מול השלט של הלוחוסו, שוקלת אם להכנס פנימה או באמת לעזוב את אנדרו לבדו.
״לא! תחזירי לי את הפיו פיו!״ אוי לא, אני מכירה רק שני ילדים שאובססיבים לפיו פיו הזה. אני יותר מאושרת מאי פעם שאני עם משקפי שמש ושיער בלונדיני כעת. עכשיו אין ספק שאני מוכרחה להכנס אל תוך המשרד של אנדרו, ועשיתי זו במהרה. ״מה עכשיו? אלוהים פאקינג אדירים.״
ואוו. הוא באמת שונא אותי. אני לא אשקר, עם כמה שאכחיש, זה פוגע בי, בחלקים העמוקים ביותר של נשמתי. ״אני לא רוצה שהמשפחה שלך תראה אותי, הם כאן, ואני מתה מבחינתם.״ הסברתי לפני שהתיישבתי.
״בסדר, תשארי כאן לבד.״ הוא קם ואני מיד עוצרת אותו. ״מה לעזאזל עשיתי לך?״ זה יהיה כל-כך פתטי מצידי לבכות. ״למה אתה כל כך שונא אותי?״ הוא מוחה דמעה שלא שמתי לב שחמקה. ״אל תבכי.״
״אתה מכעיס אותי עכשיו.״ אני לא מסוגלת להביט בעיניו, אם אביט בהם אפרוץ בדמעות. ״אתה שוכח מה הייתי עבורך, כל כך מהר.״ זה כואב, כאב שאף אחד לא יזהיר אתכם לגביו אף פעם. ״אני לא שכחתי.״
״אמרתי לך את זה ואגיד לך את זה שוב, לבוניטה תמיד יהיה מקום בליבי, אך את לא היא. את לא בוניטה.״ הכינוי הזה ממיס את ליבי לאלפי חתיכות, למאות אלפי חתיכות. אני כמעט מסוגלת לשמוע אותו נשבר בתוכי.
״אני כן בוניטה, אני לא מבינה איך אתה לא רואה את זה.״ אני מגלגלת את עיניי, לא יכולה לסבול את הבלבולי מוח האלה. ״אני יודע שזו את,״ הוא נאנח. ״אני לא רוצה שזו תהיה את.״ מלחמה מתרחשת בעיניו.
״למה אתה שונא אותי?״ שאלתי שוב. ״כי את ניצלת אותי.״ שוב אותו המשפט, המשפט המטופש הזה. ״מה עשיתי שניצלתי אותך? אני לא עשיתי כלום!״ הוא לא מגיב, אני מבינה את הרמז. ״הבנתי.״
אני מתכוונת ללכת, אך אחיזתו כולאת אותי. ״לא.״ אני מופתעת שהוא עצר אותי, אך לא מספיק מכדי שאפסיק לכעוס. ״זה או שאתה מסביר מה לעזאזל הסיפור שלך או שאני עפה מכאן ואתה לעולם לא תשמע ממני יותר כמו שאתה כל כך רוצה אנדרו.״
״הפעם אתה לא תחשוב שאני מתה, אבל אני אהיה מתה עבורך. כי אתה לא הולך לשמוע או לראות אותי יותר. כי כבר פאקינג נמאס לי ממך!״ אני נלחמת בזרועותיו השריריות, אך הוא מסרב לשחרר. ״תפסיקי.״
״כריסטופר, הוא הראה לי הוכחות בבית החולים. ההוכחות שלו היו אמיתיות מדי, הן לא יכלו להיות מזויפות.״ אני לא מאמינה, פאק. הייתי צריכה להרוג גם את כריסטופר, בחיי. הוא היה חייב לחבל לי במערכת יחסים! כמובן.
״ברצינות? כריסטופר?״ אנדרו מתקשח כשהוא שומע את שמו, אני מניחה שזו עדיין נקודה רגישה. ״איך יכולת לעשות את זה ולנטינה? אני אהבתי אותך, את ידעת את זה.״ אני רואה את הכאב בעיניו.
״אני נשבעת באלוהים שלא עשי-״ דפיקות נשמעות בדלת וקוטעות אותי. ״דוד אנדרו!״ אני שומעת קול נשי, אך אין לי מושג במי מדובר. ״תצאי מהיציאה האחורית.״ הוא אומר כשהוא מצביע על היציאה מאחוריו.
״ולנטינה, אאמין לך אם תמצאי לי הוכחה שסוטרת את מה שהוא אמר.״ מיד קפאתי. ״אנדרו, אני אהפוך עולמות בשביל למצוא את ההוכחה המטופשת הזאת, אני מבטיחה לך. אתה מאוד מייאש אותי לפעמים, אבל לא מספיק מכדי שאוותר עלייך.״
יצאתי מבלי להביט בו שוב, אלו היו מילים מסוכנות שיצאו מפי, מילים שבוודאות העלו לו את האגו ויגרמו לו להרגיש טוב עם עצמו במשך שבועות,
אך אני התכוונתי לכל מילה. אני לא חושבת שאי פעם התגברתי על אנדרו, אני לא חושבת שאי פעם אתגבר. אני רואה אותו כמעט בכל יום, ובכל יום הרגשות מציפים אותי מחדש. הלוואי שזה הדדי,
אני לא אוכל לספוג עוד פרק רע בחיי, לא לאחר מה שעברתי.
