אנדרו דוראן וולנטינה וידאל, סיפור אהבה טרגדי יאמרו חלק, בכל זאת, הוא התחיל בתשוקה, המשיך באהבה, ונגמר... במוות.
באותו היום משהו באנדרו נכבה ולא נדלק יותר, לא ראו אותו מחייך חיוך אמיתי מאז היום שהיא נלקחה מחייו באכזריות כזו.
לא שמעו עוד את הסרקסטיות המאפיינת את אנדרו, הוא נאטם. הוא המשיך בחייו ועבר הלאה, כך אומרים. אך הגעגוע והכאב גברו על הכל.
ובכן, כמעט על הכל.
השנאה שלו כלפיי ולנטינה? היא התגברה על הכל.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״את.״ הצבעתי על הבלונדינית שישבה בבר. ״כן?״ היא מחזירה עם לחיים סמוקות. ״אני רוצה אותך.״
היא מאדימה כאילו ריססתי עליה גז פלפל. ״אותי?״ היא מצחקקת. ״אנחנו בקושי מכירים.״ היא ממלמלת. היא באמת חושבת שאכפת לי? אני לא מעוניין בלהכיר. ״ולמה את חושבת שזה מעניין אותי?״
״איך קוראים לך בלונדה?״ חייכתי את חצי החיוך המזויף שלי, שאימצתי בשנתיים האחרונות. אני שונא אותה. שונא את מה שהיה לי איתה, אני לא יודע מי דחף לה רעל לגרון אך אני מודה לו.
כלבה שקרנית. שנתיים שלמות עברו מאז המוות שלה, אלך לקבר שלה רק בשביל לדרוך עליו. ״אני לוסי.״ היא לא מורידה את החיוך מפרצופה לרגע. ״לוסי.״
״כן?״ לרגע אחד משהו בעיניה החומות הזכיר לי את ולנטינה, כבר לא חשקתי בשום דבר יותר. מיד קמתי ויצאתי מהמועדון מבלי להפרד ממנה, זה לא שהיא באמת מעניינת אותי. הגיע הזמן לבקר את הכלבה הקטנה.
לאחר הליכה קצרה הקבר המפואר שלה נחשף לעיניי, חבל שלא קברו אותה במקסיקו. הייתי מעדיף את זה.
ולנטינה וידאל. הייתה יפיפייה אמיתית, אצילית והגונה. שעת מוות: 22:22
אני מגחך גיחוך ללא שום זכר להומור. כמה שקרים על מצבה אחת. היא הייתה יפיפייה אמיתית, אך ממש לא אצילית והגונה. יותר נכון, כלבה שקרנית. הו ולנטינה, אני ממש מקווה שאת נשרפת בגיהינום.
פאק. קרו כל כך הרבה בשנתיים הארורות הללו. סול וכריסטיאנו התחתנו, אך כמובן שאני עדיין אוהד מושבע של חיי הרווקות.
ובכן, במיוחד לאחר שחיי האהבה לא בדיוק התאימו לי כמו כפפה ליד. רטט בטלפון שלי מעיר אותי ממחשבותיי, זוהי הודעה מכריסטיאנו שמזכיר לי שסוף השבוע הגיע, וזה זמן האיכות של כל המשפחות יחדיו.
שום דבר לא ממש חדש בהם, קאי ונאיה בני השנתיים לא זזים סנטימטר מאיזבלה. אלכסה ודמיאן בנות הארבע מציירות על הקירות עד שמבוגר כלשהו תופס אותן. קול ורוי בני השש... הם פשוט עדיין קול ורוי.
זה אומר המון.
***
״שלא תעז קול.״ הזהרתי כששמתי לב לקול שמכוון עליי את האקדח צעצוע המזורגג שלו. אני נשבע באלוהים, החיצים הללו כואבים כמו גיהינום. ״טוב.״ הוא מושך בכתפיו בתמימות.
לאחר פחות מרגע, חץ פוגע בי. ״רוי!״ אני זורק את החץ הצידה כשאני מביט בו לא מרוצה. ״אמרת לא לקול! לא לי!״ אני מגלגל את עיניי, כמובן שהם מתחכמים. לאחר עוד רגע עוד חץ פוגע בי, אני עוד אאבד את זה.
״רוי וקול! אני פאקינג-״ הם ממהרים לקטוע אותי. ״זו הייתה דמיאן!״ הם נראים מאוד מרוצים מעצמם. ״תפסיקו כבר להלשין!״ היא רוקעת ברגלה. ״תפסיקי לגעת לי בפיו פיו!״ קול מתרגז עליה, ובכן, כמו כל סוף שבוע.
״אני אגע במה שאני רוצה! אני הולכת להיות הקאפו.״ היא מדברת בכל כך הרבה ביטחון שאני כמעט שוכח לרגע שהיא רק בת ארבע. ״מספיק לריב.״ התערבתי. ״כן! תחלוק קול!״ אלכסה מוסיפה הערה שממש לא עזרה.
״את אחותי הקטנה! את אמורה להיות בצד שלי!״ הו אלוהים, קול כל כך רכושני. הוא לא מוכן לחלוק פרוסת לחם, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כשהוא יגדל. ״בואו נצא לחצר!״ רוי מעודד אותם.
ואוו, מעט שקט. כולם יצאו לחדר, ובכן, חוץ מקול. ״דוד אנדרו.״ הוא ניגש אליי. ״כן?״ השבתי. ״אני עדיין לא מבין למה דודה ואלי חולה כל כך הרבה זמן. אני מקווה שהיא בסדר.״ הוא מלמל ויצא לחצר.
מאיפה הוא הביא את זה עכשיו? הוא לא הזכיר אותה שנים. שנים שלא שמעתי את שמה. חשבתי שהם שכחו ממנה, קיוויתי.
אף אחד לא הזכיר אותה במשך כל השנתיים הללו, אף אחד לא העז להזכיר את הבוגדת הזו.
