אני מתעוררת במה שנראה כמו מחסן גדול, הראש לי דופק בחוזקה, אני מנסה להרים את ידי כדי לעסות את רקותיי אבל ידיי קשורות אחת לשנייה באזיקונים. הגוף כואב לי בטירוף מתנוחת השכיבה על הרצפה המטונפת. אני מנסה להתרומם לישיבה בקושי רב. הראש לי מתפוצץ. מה לעזאשל הוא הזריק לי וכמה זמן הייתי מחוסרת הכרה? הגרון שלי מרגיש כאילו יש בתוכו צמר גפן. אני מחפשת מסביבי מים, אבל המקום ריק לחלוטין. אולי הם חושבים שאני מחוסרת הכרה אז הם לא שומרים עלי מקרוב. אולי זו ההזדמנות שלי לברוח. אני מרימה את עצמי בקושי רב לעמידה. אני פתאום קולטת שאני לא לובשת את הבגדים שלי, הלבישו אותי בכותנת לבנה ודקה כל כך עד כדי שהיא כמעט שקופה. הפאניקה משתלטת בגופי, הגוף שלי רועד ללא שליטה, מישהו נגע בי, הפשיט אותי, אני מעבירה את ידיי בהיסטריה על גופי כדי לנסות להבין אם אנסו אותי. לפתע הדלת של המחסן נפתחת ברעש חריקה ונכנסים שלושה גברים פנימה. הם מתקרבים לכיווני ואני צועדת לאחור עד שאני נתקלת בקיר הפח של המחסן.
"התעוררת" אומר הגבר האמצעי שהיה גובה מהשלושה ברוסית. אני לא מגיבה אני לא רוצה שידעו שאני מבינה קצת רוסית.
הבחור השני שולף סכין ממכנסיו ומתקרב אלי, הגוף שלי רועד בהיסטריה, ואני מתייפחת בבכי
"לא בבקשה לא. תעזבו אותי" הוא מתעלם מהתחנונים שלי ומושיט את ידו האוחזת בסכין לכיווני אני עוצמת את עיניי בבהלה, זה הסוף שלי הם הולכים להרוג אותי כאן. אבל אני פותחת את עיני בהקלה כשאני מבינה שהוא רק חתך את האזיקונים מידיי.
הגבר השלישי, שנראה הצעיר מבין השלוש, מביא לי בקבוק מים, ואני ממהרת לשתות את כל תכולתו.
"יותר טוב?" הוא שואל באנגלית עם מבטא רוסי כבד. אני מהנהנת בתגובה
"איפה אנחנו? למה אני פה? מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת בתקווה לנסות להבין מה קורה פה ואיך אני מצליחה לברוח מכאן. הם מחליפים ביניהם מבטים והגבוה מבין השלוש אומר ברוסית "תחכו שאנטולי יבוא.." ועוד כמה מילים ברוסית שאני לא מצליחה להבין.
שניים מהגברים יוצאים, ואני נשארת עם הצעיר במחסן, הוא הולך כמה צעדים לאחור ואז מתיישב על הרצפה, אני מתבוננת בפניו הנאות, יש לו קו לסת חזקה זיפים מחסים את לסתו, אפו ישר ועיניו חומות. שערו קצוץ ויש לו מראה יותר איטלקי מאשר רוסי. אני מתיישבת מולו. מנסה להצניע את עצמי כמה שאפשר עם הכותונת הקטנה והשקופה הזאת שלגופי. מבטו עובר על גופי בלי בושה וגופי שוב רועד מפחד.
"תירגעי זה לא סרט מאפיה, אנחנו לא אנסו אותך, רק בדקנו שאין עלייך מכשירי איתור" הוא אומר בגיחוך. אני נושמת לרווחה.
"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת בכעס
"אל תדאגי רק כמה שאלות, תשתפי פעולה וזה יגמר מהר מאוד" הוא עונה באדישות. קשה להבין את האנגלית שלו עם המבטא הכבד.
"ואם לא אשתף פעולה?" אני מרימה את סנטרי בהתרסה
"אז זה לא יגמר כל כך מהר, וזה יהיה לא כל כך נעים" הוא מחייך אלי חיוך של טורף. אני משתתקת ובולעת את רוקי. איזה מידע הם רוצים ממני? אני לא יודעת כלום על העבודה של אמא. לאיזה צרה הכנסת אותי לעזאזל??
עוברות שעות של שתיקה, הבחור שאני לא יודעת את שמו נראה נינוח, לא מפריעה לו בכלל הסיטואציה המופרכת שיושבת לידו אישה חטופה?!? אני חייבת לחשוב על דרך לצאת מפה, אני מסתכלת מסביבי, החלונות פה גבוהים מידי וצרים, כנראה שזה מחסן שמשמש לאחסון תבואה. אני מנסה להקשיב לקולות מבחוץ, אבל לא שומעת כלום חוץ מקולות הרוח והציפורים אנחנו כנראה רחוקים מהעיר ומכבישים. יש כניסה אחת של דלת מסיבית שנפתחת בגרירה לצד. אין פה שירותים, אולי זאת הדרך שלי למצוא דרך לברוח, או לפחות להבין איפה אני נמצאת.
"אני צריכה לשירותים" אני אומרת לבחור, כולי תקווה שהוא יגלה כלפי קצת חמלה.
הוא מרים את ראשו אלי ומסמן לי עם עיניו לגשת לפינת המחסן
"בבקשה, אני לא רוצה שהמקום יסריח. אני לא יודעת כמה זמן נצטרך להישאר כאן" אני מתעקשת.
הוא מתנשף בתגובה וקם לכיווני "קומי" אני ממהרת לציית. הוא לוקח את ידי ואוזק אותן שוב עם אזיקונים
"איך אני אמורה לעשות פיפי כשהידיים שלי קשורות?" אני שואלת בתסכול
"תסתדרי" הוא עונה בקוצר רוח ומוביל אותי לכיוון היציאה, הוא פותח את הדלת הגדולה, ולפי המאמץ שהוא מפעיל והרעש שמפיקה הדלת, אני מבינה שלבד אני כנראה לא אצליח לפתוח אותה.
אנחנו יוצאים ואני מסתכלת מסביבי, מסביב למחסן יש המון עצים, זה נראה כמו חורשה. אני סורקת את האזור במהירות ולא רואה כלום חוץ מהמחסן ורכב מסחרי אחד. הוא מושך אותי מהיד לכיוון העצים ואז מניח לזרועי ולוקח שני צעדים אחורה.
אני כורעת על ברכי ומזיזה את הכותונת כמה שאפשר כדי שלא תתלכלך, אני ממשיכה להסתכל סביבי בניסיון למצוא איזשהו רמז למיקומי. אין כאן שום רמז למיקום שלי. אני נאנחת בייאוש מחליטה להתגבר על המבוכה ולעשות פיפי כשעומד במרחק פסיעה ממני גבר. כשאני מסיימת אני מתרוממת ומאבדת את שיווי המשקל ונשענת עם כתפי על עץ כדי לא ליפול, ידי הקשורות מוציאות אותי מאיזון. על העץ אני רואה חריטה של לב עם השמות נופר ובן. אני נושפת בהקלה שאני מבינה שאנחנו עדיין בארץ. הסיכויים שיצליחו למצוא אותי בארץ הם הרבה יותר גבוהים. השאלה אם מישהו בכלל יטרח לחפש אותי. איתי כבר הבין שאין לי שום מידע רלוונטי שיכול לעזור למוסד, הזיכרון שלו ושל מישל צובט לי את הלב וגורם לי להבין שאין לו שום אינטרס לחפש אותי. ההיעלמות שלי היא רק הקלה עבורו. הסיכוי היחיד שלי הוא רק אם איתן שרד את ההתקפה על הרכב, הוא היחיד שיהיה לו מספיק אכפת כדי לחפש אותי.
אנחנו חוזרים למחסן והוא מושיב אותי על הרצפה, עוברות שעות ארוכות, ואני נרדמת על הרצפה הקרה. כשאני מתעוררת אני רואה על הרצפה לידי בקבוק מים וחטיף בריאות. הבטן שלי מקרקרת בתגובה ואני חוטפת את שניהם במהירות ומתחילה לאכול ולשתות כמו מורעבת. אני באמת מורעבת... אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהכנסתי משהו לפה. כשאני מסיימת את מרימה את ראשי ורואה דמות לא מוכרת יושבת מולי על כיסא, אני מזדקפת מהבהלה ונצמדת לקיר שמאחורי.
"שלום אלכס, נעים להכיר אותך סופסוף. אמא שלך דיברה עלייך רבות" הוא מחייך אלי חיוך מסוכן שגורם לבטן שלי להתהפך
"מי אתה" אני שואלת וקולי רועד מפחד
"אני אנטולי. אבא שלך"
YOU ARE READING
אהבה בין הכוונות
Actionהגיע למקום ראשון ב#אקשן אלכס מגלה שאמא שלה נרצחה באחת מהפעולות שלה כסוכנת מוסד בארץ זרה. בגלל הדימיון שלה לאמא שלה היא הופכת בן לילה למטרה של מדינת אויב. איתי הוא סוכן מוסד שהורד בדרגה בעקבות פעילות שהשתבשה במדינת אויב, התפקיד החדש שלו הוא להיות שו...
