סיפור אלאדין מודרני, ספר שני (boyxboy)

פרק 13

מתוך אותו אור לפתע נשמע קול מעורפל.

_____

מרים את ראשו בזהירות ופוקח את עיניו, פיטר הסתכל על המנורה שהפסיקה לזהור.

קאטו המפוחד התחבא מאחורי בעליו, הרי בעיניו הוא האדם החזק ביותר, החכם ביותר, ו... ובכן, היחיד שיכול להבין אותו.

״א-אתה שמעת את זה?״ לחש פיטר אל חתולו הגדול, קצת מבוהל אך בהחלט מבולבל.

כמה צעדים מאוד נועזים אל כיוון המנורה נתנו למלך קצת יותר ביטחון, אם לא קרה לו משהו עד עכשיו, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?

״היי! מי זה? תזדהה!״ ניסה להרים את קולו העדין, אקדחו עדיין מכוון אל המנורה שעכשיו נראית חדשה לגמרי, כאילו יצרו אותה לפני דקות אחדות. אך עם כמות הציפייה לתגובה בחזרה, אחרי שניות ארוכות בהן שקט מילא את החדר, פיטר התמלא באכזבה.

״אני לא דימיינתי, מישהו מילמל פה! רק אני וקאטו נמצאים כאן! רק אני ו... קאטו?״ בסיבוב חד הסתובב הנער אל נמר המחמד שלו עם עיניים נוצצות, רץ אליו ויורד אל ברכיו, מסתכל עליו במבט רציני.

קאטו שלא מבין מה הוא עשה הסתכל בחזרה על פיטר, עיניו גדולות ועגולות, מלאות ציפייה שבעוד כמה רגעים הוא הולך לקבל ממתק.

״אם אתה יכול לדבר תמצמץ פעמיים״ נשמעה לחישה מהמלך הטרי, לחישה מלאת התרגשות... בלשון המעטה.

ודווקא באותו רגע, פיטר יכל להעיד שהייתה בינו לבין בעל החיים שלו תחרות מצמוצים. בחייו לא ראה את קאטו מצליח להשאיר את עיניו פתוחות לכל כך הרבה זמן, באמת.

״אוקיי, הבנתי, לא צריך להגזים.״ הסתובב בחזרה אל המנורה, מתקדם להרים אותה. ״זה היה יום ארוך. אני מתחיל לדמיין דברים.״

״פיטר! פיטר!״ נשמעה צעקה מעבר לדלת, צעקה שגרמה לו לזרוק במיידיות את המנורה על המיטה ולנסות לשבת עליה.

״קאטו, השמיכה!״ לחש.

וכך ללא היסוס, קאטו נשך את קצה השמיכה ורץ לצד השני של המיטה, מסתיר את המנורה.

פיטר ששם לב שהאקדח עדיין בידו, העיף אותו במהירות מתחת למיטה, הדבר האחרון שהוא רוצה לגרום זה לבהלה.

״פיטר!״ נפתחה הדלת אשר חשפה את ארי, חברו הטוב ויד ימינו- וכבן, יד ימינו ה...שניה של המלך. הראשון היה דומיניק, כמובן.

ארי שהיה עייף מיום העבודה הארוך, התקדם להתיישב על מיטתו של פיטר שהיה די שקוף לגבי העובדה שהוא מסתיר משהו מתחת לשמיכה שמאחוריו.

״מה אתה מסתיר מתחת לשמיכה?״ ארי שאל באדישות, לא טורח אפילו להסתכל או לנסות להזיז את השני.

״מ-מה? על מה אתה מדבר? אני בכלל—״ התחיל פיטר כשנקטע על ידי קול לא מוכר שצץ מאחוריו.

״אני כל-כך עייף...״

לפני שארי יכל להרים את ראשו, פיטר הלחוץ שלא הבין מה קורה זייף פיהוק ומתח את ידיו, מחקה את אותו קול שבא מכיוון המנורה ״כל כך... עייף...״

ארי יכל להישבע שזה לא היה קולו של פיטר, הוא מכיר אותו שנים ולא שמע אותו פעם אחת מדבר בטון כל כך... נמוך?

לאחר מבט חטוף על החפץ הזוהר שנצץ דרך השמיכה בצורה מאוד בולטת ולא רגילה, ארי הסתכל בחזרה על פיט— רגע...

חפץ זוהר שנוצץ דרך שמיכה בצורה מאוד בולטת ולא רגילה???

כמובן שארי היה חייב להעיף את פיטר מדרכו ולהרים את השמיכה, רק כדי לגלות שאותו חפץ זוהר שראה כבר לא נמצא.

״איפה זה?״ שאל וקם ממקומו, מגרד את עורפו בבלבול, הוא יכל להישבע שראה חפץ נוצץ על המיטה.

״עבר עליך יום ארוך, למה שלא תלך לנוח קצת? אתה לא רוצה שיער לבן כמו שלי הרי...״ מלמל פיטר, מזיז את שיערו אל מאחורי אוזנו תוך כדי שמשך את ידיו של חברו בניסיון להוציא אותו מהחדר.

מאחר וגופו השרירי של השני היה די כבד, כמובן שפיטר לא הצליח.

״אני בטוח שראיתי שם משהו, פיטר. אתה יודע, חלק מהתפקיד שלי כגנרל זה להגן עליך.״ ארי ניסה להסתכל מאחורי חברו, עדיין מבולבל מהסיטואציה המוזרה.

פיטר שכבר לא ידע מה לעשות כדי לעצור את המצב, החליט לחבק את ארי בניסיון לתפוס את ידיו ולהסיח את דעתו. הוא יודע שיש לו חולשה לחיבוקים, או מגע בכללי.

ארי הסתכל למטה בשאלה, לא מבין מה קורה אך עוטף בחזרה את מותניו הצרות, חיוך קטן עולה על פניו. ״מה פשר הדבר?״ הבעתו מיד התרככה.

״מה אם תשכח מה שראית ופשוט נמשיך את היום כרגיל?״ עיניו של המלך גדולות מתמיד, מנסות בכל כוחן להפעיל את הקסם שלהן.

ארי העביר את ידו בשיערו הלבן של פיטר, נאנח בייאוש.

למרות שזה מתפקידו להגן על המלך, השניים תמיד היו קרובים. הרצון שלו להגן על סביבתו של חברו הטוב ולדעת שהוא תמיד במקום בטוח, טוב ומספק תמיד היה בעדיפות גבוהה, אם לא ראשונה.

בני משפחתו נפטרו כשהיה קטן ונאלץ לגדול עם סבתא שלו, לכן תמיד הרגיש שהיחיד שבאמת מבין אותו או מכיר אותו אישית, היה פיטר. הוא תמיד היה שם בשבילו, תמך בו, צחק איתו, בכה איתו, חווה איתו כל חוויה חשובה בחייו.

הוא מחזיק מקום חשוב בליבו.

״ארי..?״