״ארי?״ פיטר לחש, מסתכל על חברו שבוהה בו כבר כמעט יותר מדקה.
עיניהם נעולות, וכל רגע הרגיש שהן מתקרבות קצת יותר, עד שהיה ניתן להרגיש את הנשימות החמימות של השניים.
״פיטר, אני רוצה לנ—״ ארי לא הספיק לסיים את משפטו לפני שידית הדלת חרקה, גורמת לשניים להשתגר לשני קצוות שונים של החדר במהירות האור.
״המגבות שביקשת, מלכי.״ נכנסה אל החדר בצעדים קטנים אחת ממשרתות האחוזה, ביישנית מדי בכדי להרים את מבטה ולהסתכל לו בעיניים. היא הרגישה שאינה ראויה לכבוד שכזה.
״תודה לך, אלינה״ הגיב בהתנשפות לבן השיער, מנסה עדיין להסדיר את נשימותיו מהבהלה והבלבול.
מבלי לחכות אפילו דקה אחת יותר, מיהרה לצאת מהחדר המשרתת שהרגישה את המתח באוויר.
״אני—״ ארי ניסה להמשיך את מה שניסה להגיד אך נקטע על ידי השני.
״בדיוק נזכרתי שיש לי פגישה עם דומיניק, אתה יכול לחזור לעבודה שלך.״ מלמל פיטר, מנסה לצאת מהסיטואציה המביכה כמה שיותר מהר.
״כן, מלכי.״ נאנח ארי והתקדם אל עבר הדלת, נאבק ברצון להסתובב ולהגיד מה שבליבו לשני.
כשפיטר שמע את טריקת דלת חדרו, נשכב על המיטה ובהה שוב על התקרה הלבנה והמשעממת.
הפגישה עם דומיניק כמובן לא הייתה קיימת, זה היה סתם תירוץ גרוע כדי לצאת ממבוכה. פיטר תמיד העדיף להתחמק מבעיות מאשר לפתור אותן באותו רגע.
הרגעים המביכים שקורים לו עם ארי כבר מתחילים לבלבל אותו. מה המטרה? למה הוא מתנהג מוזר? לא היה לו טוב כשהם היו רק חברים? הוא רוצה משהו יותר? למה שירצה משהו יותר?
פיטר ראה את עצמו כאדם קריר.
תגובותיו תמיד היו אדישות, חסרות מוטיבציה ומשעממות, בעיניו, כמובן. הוא לא ידע איך אחרים חושבים עליו, ולמען האמת? גם לא רצה לדעת. הוא תמיד ביקר את עצמו וזה הספיק לו, המודעות העצמית.
כשהסיט את מבטו הצידה להסתכל על קאטו, נזכר בפרט חשוב שהצליח לשכוח לכמה רגעים.
״איפה המנורה?״ מיהר להתרומם לישיבה ולחפש מתחת לכל השמיכות את אותה מנורה שנעלמה לפני כמה דקות.
כשחשב על המקרה קצת יותר, נזכר ששמע קול נוסף כשארי ישב איתו על המיטה, הופיע אור מוזר ומיד לאחר מכן המנורה נעלמה.
השניים חיפשו את המנורה בפאניקה, לא מבינים לאן היא יכלה להיעלם.
״אז היא אמיתית!״ פיטר קפץ על המיטה והסתכל על חיית המחמד המאוד מבולבלת שלו, ״המנורה! הקסם בתוכה חייב להיות אמיתי, לא?! הרי איך היא תעלם? זה לא אפשרי שסתם תיעלם... כמובן!״
חיוך גדול היה מרוח על פניו הלבנות של המלך, גורם לסומק על לחייו.
״יש תקווה, קאטו.״ אמר בשמחה.
אך מבלי שידע, מעבר לדלת צוטט לו לא אחר מאשר יד ימינו, דומיניק, שלא אהב את הרעיון בכלל.
״המנורה...״ לחש לעצמו לפני שהתחיל לרדת במדרגות האחוזה, לידו מיד ניצבים שני שומרים ועוקבים אחרי כל צעד שלו. ״אני צריך שיתבצע חיפוש בכל האחוזה. חיפוש אחר מנורה.״
״ה-המנורה, אדוני?״ מלמל השומר שעמד מימינו, תוהה לעצמו אם השמועות אכן נכונות וקיימת מנורת קסמים ממש מתחת לאפו.
מבלי שיספיק למצמץ, דומיניק הסתובב ותפס את צוורון חולצתו, מקרב אותו אל פניו. ״אם אני אגלה שהשמועה שהמנורה קיימת התפשטה בממלכה, אני אוודא שכל אחד ואחד מכם, ההורים שלכם, הילדים שלכם והחברים שלהם, יוצאו להורג. אני מובן?״
עיניו של דומיניק אדומות ומלאות זעם, מסתכלות היישר אל תוך עיניו של השומר שרגליו רעדו מפחד. הוא לא יכל אפילו להעלות בדעתו לא לציית לפקודות שקיבל.
״כ-כן, אדוני.״ לחש, קולו רועד גם כן.
״תתחילו את החיפוש היום בלילה, אני לא רוצה לשמוע על עיכובים מיותרים. ואם אתם מוצאים את המנורה, אתם מביאים אותה ישר אל ידיי.״ דומיניק עזב את חולצתו של השני, ממשיך לפתוח את הדלת הראשית של האחוזה.
״ועוד דבר אחד,״ עצר במקומו שנית, ידיו מאחורי גבו ועיניו בוחנות כל פינה בממלכה, מסתכלות על האנשים ההולכים ושבים, על הכלבים והחתולים, על הכרכרות והסוסים, על כל מה שבנה בשנתיים האחרונות.
הוא לא מוכן לוותר על דבר אחד, גם אם זה אומר שיצטרך להרוג כל אחד ואחד מהם. הרי תמיד אפשר להביא אוכלוסייה חדשה, זאת היא בעייתו האחרונה.
״תלבשו כפפות בחיפוש.״
YOU ARE READING
סיפור אלאדין מודרני, ספר שני (boyxboy)
Romanceחלק שני בסדרת הספרים - סיפור אלאדין מודרני. לאחר מסע ארוך של שנתיים, פרינס חוזר אל העיר בשביל לנקום את רצח הוריו ובחיפוש אחר משהו... הוא בטוח שאותו דבר יצליח לפתור את הכאבים החוזרים בחזהו. אותה ריקנות שמרגיש בליבו. הבעיה היחידה היא, שאינו יודע מה...
