״זה פרינס!״ נשמע קול מוכר שאליו הנער שחור השיער התגעגע. זה היה ירין.
שיערו השטני הבהיר של ירין ארך בכמה סנטימטרים מאחר ופרינס היה היחיד שנהג לגזור לו את השיער, רן סירב לעשות זאת בטענה שהוא לא רוצה להכאיב לו.
״פרינס?״ פניו של רן התרוממו מן הרצפה כשהסתכל על המנהיג שאליו התגעגע כל-כך, אך כמובן שלא הראה יותר מדי רגש- כמו תמיד בעצם.
פרינס חייך אל השניים ולפני שדיבר, בחן את שני חבריו הטובים. הוא נדהם מהעובדה ששיערו של ירין ארך כל-כך. אך דבר שהפריע לו היה הרטייה על עינו של רן.
״היי, רן. היי, ירין.״ הניח את ידיו על מותניו כשעמד זקוף מול השניים, חיוכו הקטן לאט נעלם כשלקח כמה צעדים אל כיוון רן, בוחן את הרטייה המוזרה. ״מה קרה לך בעין?״
רן הסתכל על פרינס מבולבל, הרי זה ברור שהוא איבד את העין שלו בזמן...
בזמן...
בזמן מה?
״א-אני לא זוכר...״ מלמל רן כשניסה להיזכר בעצמו ממה איבד את העין שלו.
ירין הסתכל גם הוא מבולבל על השניים, לא מבין מה קורה בסיטואציה המוזרה. מה הסיכויים ששלושתם ישכחו?
״טוב! אם נתרכז בעין של רן, לא תהיה לנו ארוחת ערב!״ צחקק ירין כשהניח את ידיו על כתפיו של פרינס והתחיל לעסות אותן. ״אתה בטח עייף מהמסע שלך! תשב בזמן שרן יביא לנו תפוחים.״
בלי לחשוב יותר מדי, הנער עם השיער הקצוץ קם ממקומו והתחיל ללכת אל כיוון הכניסה של עליית הגג הנטושה בה השלושה היו גרים.
״אחזור בעוד כמה דקות.״ הודיע לפני שירד במדרגות המובילות אל השוק. כשווידא שהשניים האחרים כבר לא רואים אותו, חיוך רחב התגנב אל שפתיו. גם הוא בהחלט התרגש מהחזרה של פרינס.
״אז... אני רואה שלא הרבה השתנה.״ פרינס אמר בזמן שהזיז את הוילון שהוביל אל חדרו שנשאר אותו הדבר. זה חימם את ליבו לראות שהכל נשאר אותו דבר.
הוא כבר ידע שברגע שהבנים ילכו לישון, הוא יתפרץ בדמעות. הוא כל כך התרגש לראות את שני הבנים שגדלו איתו מאז שהיה ילד. אותם ילדים שעברו איתו כל כך הרבה הרפתקאות. אותם ילדים שכבר לא ילדים.
במשך כל המסע שלו חשב עליהם, לא היה אפילו רגע אחד שלא התגעגע אליהם.
אך למרות הכל, למרות שהוא חזר אליהם ואל ביתו הישן, משהו עדיין היה חסר.
לא משנה לאן הוא הולך, הוא לא מצליח לפענח את השאלה שמטיילת בראשו;
למה הריקנות שבליבו רק מתגברת?
ירין התיישב מול שחור השיער, מחכה בהתלהבות שיגזור לו את השיער. וכך הנער עשה כשהוציא את המספריים שנהג לגזור בעזרתם את השיער של חברו.
״לא! הכל רגיל... מאז שהמלך הישן נפטר, המלך החדש לא שינה הרבה... אני ורן לא הצלחנו להיכנס לעיר, לא משנה כמה פעמים ניסינו, אף פעם לא מאשרים לנו!״ ירין קימט את גבותיו כשהתחיל להסביר לפרינס את הסיטואציה ממוטטת העצבים.
״זה הכל בגלל הגנרל המעצבן הזה... מה היה השם שלו...״ עצם עצם את עיניו כשניסה להיזכר מה השם של אותו אדם אשר היה אחראי על הסלקציה בכניסה לעיר. ״טוב, זה לא משנה בכל מקרה! אבל זה מעצבן!״
פרינס ששמע על ההפרדה בין העיר לשוק התחיל לתהות, איך המלך מת? זאת הייתה מחלה? אולי התנקשות? ובכן, לא שזה משנה לו כל-כך. המלך המשוגע הזה היה דיקטטור לפי מה שהוא זכר.
והכי חשוב, המלך הזה רצח את הוריו.
הוא בחיים לא ישכח את זה, איך שהוריו נרצחו באכזריות בזמן שהוא נשלח לשוק.
לאחר כמה זמן בו פרינס הספיק לסיים לגזור את שיערו של ירין, נשמע קולו של רן. ״הבאתי תפוחים!״ אמר כשפתח את תיק הגב שלו והתחיל להוציא ממנו תפוחים. ״אבל הבאתי תפוח אחד לכל אחד מאיתנו, לא היה מספיק.״ המשיך כשהניח את כל התפוחים על שולחן העץ הקטן.
השלושה הסתכלו על כמות התפוחים בבלבול, אפילו רן בעצמו גירד את עורפו כשהתחיל לספור בליבו כמה בנים הם היו.
״רן, יש פה ארבעה תפוחים.״ ירין הצביע אל השולחן בזמן שהסתכל על הנער המבולבל.
שקט מוחלט השתלט על החדר כשהנערים ישבו, שלושתם מרגישים את אותה ריקנות. אותה ריקנות שלא הצליחו לפתור.
בזמן הזה שפרינס נעדר, לא רק הוא הרגיש מוזר, אלא גם ירין ורן, אך אף אחד מהם לא העז לדבר על הנושא, הם פשוט שמרו לעצמם.
הם שמרו לעצמם את הכאב שלא ידעו שקיים.
YOU ARE READING
סיפור אלאדין מודרני, ספר שני (boyxboy)
Romanceחלק שני בסדרת הספרים - סיפור אלאדין מודרני. לאחר מסע ארוך של שנתיים, פרינס חוזר אל העיר בשביל לנקום את רצח הוריו ובחיפוש אחר משהו... הוא בטוח שאותו דבר יצליח לפתור את הכאבים החוזרים בחזהו. אותה ריקנות שמרגיש בליבו. הבעיה היחידה היא, שאינו יודע מה...
