אני מרגישה שאני מרחפת, הרגליים שלי נורא רחוקות מן נקרעתי היציבה והבטוחה, שכבר מזמן לא כל כך בטוחה כבר בשבילי, אני עוצרת את עיניי ומשעינה את ראשי על הכרית שלי, מנסה להתנתק מהכל, להרגיש שלווה, למצוא אותה, גם אם זה יקח לי המון זמן, היו אנשים שמצאו את השלווה כמשהו חומרי, והיו אנשים שלא, ניסיתי תמיד לשלב בין השניים, להביא לנקודת המפגש שלהם, אבל אני מניחה שאם את זה לעולם לא אצליח.
אני לא מספיקה לספור עד שלוש ואני כבר לא במיטה שלי, אלא בבית הספר, הולכת במסדרונות הומי ילדים מתבגרים והורמונלים שהדבר היחיד שמעניין אותם זה מה הם יעשו היום בצהריים, עם מי הם יבלו ועד מתי הם יכולים להישאר בחוץ.
אני בוחנת בקפידה את כל מי שעובר מולי, מנסה לנתח לכל אחד מהם את האופי למרות שבחיים לא החלפתי איתם אפילו לא מילה אחת, אני מוצאת את עצמי הולכת ושופטת אנשים, בכוונה או לא, עשיתי את זה בסופו של דבר.
אני מתיישבת בכיתה, הרגל שלי קופצת בחוסר סבלנות ואני רוצה לרצוח את מי שהכין את המערכת שלי, כי שעתיים מתמטיקה על הבוקר זה לא משהו שנראה לי נורמאלי, התיק שלי זרוק ברפיון על שולחן העץ ואני מקשקשת באיזושהי מחברת רנדומלית, לאחר דקה אני משתעממת ומוצאת את המחברת זרוקה בקצהו השני של השולחן.
המורה מתחילה לחפור על בגרויות החורף ואני כמעט ושוקעת בשינה עמוקה בזמן שאני מניחה את הראש שלי על התיק שלי בכוונה אמיתית וטהורה להירדם, אני רוצה לקלל את עצמי על כל שלא דחפתי את חפיסת הכדורים נגד כאבי ראש לתוך התיק שלי, למרות שחשבתי על זה בבוקר.
בסיום השעתיים ואני שוב מוצאת את עצמי במסדרונות הבית ספר, מתקדמת לכיוון המחששה, אני חוזרת תמיד על אותו הלופ, כל יום הוא אותו הדבר, זה נמאס לי, אני מרגישה ריקנית, אני מרגישה איך החיים שלי הולכים ומתדרדרים, ועד כמה אני חסרת תועלת.
אני מופתעת לגלות שהמחששה אינה מלאה לאור העובדה שעכשיו זוהי הפסקת עשר, ישנם כמה חבורות רגילות שכבר הספקתי להכיר את הפנים שלהם יושבות שם, יש כאלה שזרוקים על הספסל הארוך בצורת הסהר, ויש כאלה שסתם יושבים על הרצפה ונשענים על איזה עץ.
בחרתי לקחת לעצמי גם עץ מרוחק, רציתי יותר שקט כדי להדליק לי סיגריה, אני חושבת שהמורים וכל הצוות היו מודעים לכך שהמתבגרים מעשנים כאן חופשי, אפילו היו כאן כמה מצלמות אך הם מתרצים ואומרים שהן לא עובדות, אני חושבת שהם פשוט בוחרים להעלים עין, כי בית הספר רווי בבעיות משמעת כך או כך.
שיחקתי מעט עם האש היוצאת מהמצית, נגעתי ולא נגעתי. תהיתי מה קורה אם הייתי נשרפת, האם זה כל כך כואב כמו שאני מדמיינת את זה? או שמרוב אדרנלין כמעט ולא מרגישים כלום?
אני חושבת שלכל אחד יש פחדים, פחד מהמוות הוא פחד עיקרי, העיקר בחיים, תמיד מרחפים סביב השאלה מתי אני הולך למות ואיך, אבל אותי זה לא עניין, העסקתי בדברים שלא נראים בנאליים.
