כעבור כמה חודשים/אביאל לוגסי;
למדתי מכל הפצעים שקיבלתי יחד עם השנים, ולאט לאט הם גם החלימו, ועל הדרך לימדו אותי שהכאב הוא מה שהחזיק אותי חיה, הדימום המאסיבי גרם לי לא לוותר ולהמשיך להילחם על העקרונות שלי, על החיים שלי.
הצטיירתי כאחת שלא אכפת לה מכלום, שהיא זורקת זין ובאה לאסוף עוד חוויה בלתי נסבלת לחיים שלי על ידי הוצאת אצבע משולשת לכיוון כולם, אבל היופי שבהתבגרות הוא להבין את מה שעומד מאחורי הבעת הפנים שמשדרת ש׳לא אכפת לי מאף אחד׳ או ש׳אני שמה על כולכם זין׳ כי בסופו של דבר, מסתתרת ילדה שבורה מאחור, ילדה שקשה לה והיא מתכחשת למציאות שלה עד ידי הוצאת סטיגמות מפגרות.
אז לאט לאט למדתי לקבל את עצמי, להבין שאין דבר כזה מושלם, ושאין דבר כזה בלתי אפשרי, כי יש אפשרי בכל בלתי אפשרי בעולם, השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות מנת להגיע אל ה׳אפשרי׳ הזה, אל היעד שלנו.
אז הנה אני.
עברה שנה מאז שמצאתי את שירה באותו הבוקר, הפעם אני שלמה, לא בגלל שאני יודעת שאחותי התאבדה, ולא בגלל שאני יודעת מי הוא האדם אשר גרם לה לעשות את זה, אלא בגלל שאני יודעת שבסופו של דבר המציאות המציאות.
השלמתי עם העובדה שאין לי שום אמצעי בו אני אוכל להחזיר את הגלגל לאחור, בו אני אוכל לפצות על מה שקרה בעבר, לפחות לא בסיטואציה בה אני עומדת עכשיו, כי אני נשברתי בכל לילה, בכל לילה ירדתי בוכה ורועדת בגלל המציאות שאליה הגעתי, למשך כמעט שנה שלמה אני לא עצמתי עין מבלי לחשוב על החיים הנוראיים שלי, מבלי לחשוב על מה היה קורה ו..
שוב, אז הנה אני.
עומדת מעל קברה של שירה, קוראת את ההספד הקטן באותיות השחורות, מייחלת לעצמי לקום באיזשהו בוקר ולהבין שכל זה היה רק סיוט אחד מתמשך, אבל כל עוד אני בתוך הסיוט הזה, אני צריכה לנסות ולעבור אותו בצורה הכי טובה שיש, ולנסות להבין של כל יש משמעות, גם אם היא אינה טובה, בסופו של דבר בלעדי כל ההתרחשויות בחיים שלי, לעולם לא הייתי מגיעה למי שאני היום, מעולם לא הייתי שלמה עם עצמי כפי שאני שלמה עם עצמי היום.
וכל זה גרם לי להבין שבסופו של דבר גם אירוע בחיי הוא פיסת אבן שאני מוסיפה למסלול שלי, האבן יכולה להיות קטנה והיא יכולה להיות גדולה- משמעותית נורא עבורי. אבל בסופו של דבר, לא הייתי מצליחה להגיע לסוף הדרך ללא האבנים הקטנות, אז לכל אירוע, לכל מאורע, יש סיבה, בין אם היא שולית לגמרי ובין אם היא ממוטטת עולמות.
״את יודעת שאני אוהבת אותך,״ אני שומעת את קולה שירה בעודי מורחת לק על האצבעות שלי, אני בוחנת את הלק הלבן שניה לפני שאני מסובבת את פניי אליה בהססנות.
