קיום לא אמור להיות קשה כל כך.
_
אני בוחנת את הגוף שלי במראה, לא יודעת איך זכיתי במותניים כה צרות שגורמות לגופי להיראות כשל דוגמנית, לא נהגתי לחשוף יותר מידי, אהבתי בגדים רחבים יחסית, אז עכשיו- שגופי עטור בשמלת קטיפה בצבע כחול כהה, אני מרגישה מוזר, אני מרגישה שאני מוכרת לעצמי משהו שאני לא.
השיער השחור שלי ארך והוא כמעט ומגיע למותניים שלי, לא ראיתי טעם לגזור אותו על אף הנשירה האדירה שלו עקב המחליקים שאני עושה כל בוקר, ופניי היו מעוטרות באיפור, לראשונה בחיי עיטרתי את פניי גם באיילנר בנוסף לאיפור הקבוע שלי, זה גרם לעיניי האפורות להיראות מלוכסנות ולפניי העניק מראה יותר חד.
צילמתי כמה תמונות שלי במראה, עיצבתי אותן מעט והעלתי אחת לסטורי בהוספת שיר רנדומלי שזה הציע לי, מטורף עד כמה שהרשתות החברתיות לוקחות לנו חלק ענק מהחיים, אבל אהבתי את זה .
שמעתי את קולה של אימי קורא לי, יצאתי מחדרי וזנחתי את הטלפון שלי שם על המיטה, רגליי היחפות השמעיו קולות מעומעמים ואימי הביטה בי בהפתעה.
״לאן את יוצאת שאת לבושה ככה?״ קולה חשדני, אני נושכת את פנים הלחי שלי ובוחנת את המבט שלה כמה שניות לפני שאני עונה לה.
״מסיבה.״ אני לא מרחיבה, יודעת שאצא גם את היא תתנגד לכך, כי החלטתי לצאת קצת מן הקווים של חיי, לפרוץ קצת גבולות, לחיות חיים של נערה מתבגרת לשם שינוי.
״התבלבלת קצת, גברת. במיוחד לא בשמלה הזו שאפשר לראות לך את כל החזה.״ היא אומרת לי לאחר שבחנה את גופי בקפידה.
״זה לא שיש מה לחשוף, אמא.״ אני אומרת לה והיא מגלגלת את עיניה בזלזול, מתעסקת עם מגבת מטבח ומנגבת את ידיה שכבר יבשות ממזמן.
״יש מה לחשוף, החזה שלך גדל בזמן האחרון ואני לא רוצה שתעבירי מסר מוטעה.״ היא אומרת לי, ״ואת לא יוצאת לשום מסיבה, את רק בת שש עשרה.״ היא אומרת לי, כמעט שבע עשרה ליתר דיוק.
אני בטוחה שאם היא תשמע שאני הולכת למסיבה לפגוש את החברים שהיו של שירה, היא תתחרפן, ולכן אני לא מציינת שום פרט כזה.
״אני לא נשארת בחדר שלי בדיכאון, אולי זה מה שאתם עושים אמא, נמאס לי להתנהג כאילו הכל בסדר, אני רוצה ללכת למסיבה ולשתות אלכוהול שיגרום לי לשכוח קצת משהו, אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג ואני גם לא רוצה לשתף אותך! כי את זו שגורמת לי להרגיש שאני מתפרקת, לא אף אחד אחר.״ אני מתנשפת, ועולה לי דג׳ה וו.
