אין שום דבר יותר חזק יותר מאשר השתיקה בין אותם אנשים שנהגו לאהוב אחד את השני.
*
אני חושבת שאהבה היא מה שיכול לשתק אותנו עד מוות, עד כלות נשימה. אי פעם תהיתם מה המרגש של לאהוב בן אדם עד הנשימה האחרונה שלך? עד הרגע שבו הלב שלך נדום, שהנשימות נהיות קטועות, אבל אתה מדמיין אותו, את החיוך שלו, את הצחוק, ופתאום הכל נדמה כקל.
חלמתי שיהיה לי אחד כזה, שיגרום ללב שלי לידום מרוב אושר ושמחה, שיגרום לבטן שלי להפריח פרפרים רק בשניה שאני אשמע את השם שלו, אבל כשאת מצפה- שום דבר לא מגיע, לא משנה כמה אשב ואצפה, זה אף פעם לא ידפוק על חלוני כל עוד אני מצפה, אהבה תמיד תגיע אליי ברגע שאני לא אוכל להכיל אותה, שאני אחרב אותה במו ידיי, אגרום לי ולאהוב שלי לדמם את הלבבות שלנו החוצה,
פצעתי אנשים, יכול להיות שהמשפטים שלי חרוטים להם בלב לעוד שנים רבות, גרמתי לחבר שלי להרגיש לא נאהב, להרגיש נבגד, פצעתי אותו, ריסקתי אותו לחתיכות קטנות, אבל החלק הגרוע ביותר הוא שאני כבר לא חושבת על זה, זה לא מעסיק את ראשי וזה מחרפן אותי, כי יש משהו אחר במחשבותיי, מישהו.
ניב שלמון. הגיוני שבן אדם שעושה לי כל כך רע גורם לי לרצות אותו קרוב אליי? הוא יכול להידמות בעיניי כבן אדם אחר רק בגלל איך שהמחשבה שלי דמיינה אותו, כי בקו המחשבה שלי בניתי לו אופי שונה, אופי שלא תואם אותו וגורם לי להרגיש דברים משונים. בקו המציאות הכל שונה כל כך, הכל כל כך רע.
אני רוצה לחיות בחיים אחרים, חיים שאני דמיינתי לעצמי עוד שהייתי קטנה, אני רוצה לחזור להיות קטנה, אני משתוקקת להרגיש את ההרגשה שלא אכפת לי, שאין לי שום דאגות, אבל החיים שלי מלאים בדאגות, והדאגות מסרבות לעזוב.
"את חושבת שאני בן אדם טוב?" אני שומעת לפתע את קולה של שירה מגיח מאחוריי, אני צופה בהשתקפות שלה במראה ומניחה את ספר הרומנטיקה שקראתי לצידי, נותנת לו ליפול על שמיכת הפוך הלבנה ולאחר מכן מצטערת שלא טרחתי לבדוק באיזה עמוד אני לפני שהשלחתי אותו.
