מים שקטים חודרים עמוק.
*
העיניים שלי כל כך עייפות, אני לא מצליחה לפתוח את עיניי, אני מרגישה מזרון קשה מידי על גבי הגב שלי ואני נאנחת בכאב, הריח שהאף שלי קולט הוא יותר ממבחיל ואני מרגישה שאני בתוך גוש של חרא.
״אביאלי,״ אני שומעת את קולה של אימי בעמעום, הפה שלי כל כך יבש עד כדי כך שאין לי כח לפצות אותו ולהוציא הגב מתוכו.
אני רק פותחת את עיניי, אני בולעת את רוקי ועקב כך שהגרון שלי כה יבש, זה כואב לי.
״הכל בסדר מתוקה שלי.״ אני אומרת לי. מאשרת את השאלה שלא היה לי כח לשאול, ועקב הכל אני מרגישה מסוחררת, אמא שלי קולטת הכל ומושיטה לי כוס מים קרים שאני לא יודעת מתי היא הספיקה למלא.
אני בולעת את רוקי שוב, מנסה לצאת מן הבועה אשר אני נמצאת בתוכה, אני מרגישה איך הגוף שלי חלש ואני מייחלת לעצמי לצאת מתחושת חוסר האונים הזו, בה אני לא יכולה לעשות דבר מלבד לשבת ולהתמסכן עם עצמי, שנאתי את העובדה הזו.
אני מעיפה מבט בחדר בית החולים, מצידי- מוניטור המראה את לחץ הדם שלי ואת הדופק התקין שלי, מאה לדקה, הסטוק מה שלי תקינה לחלוטין ואני עוצמת את עיניי בנסיון למצוא שלווה, אני פוקחת אותן, וממשיכה לסקור את החדר, קירותיו לבנים אל אני רואה מעט עובש בקצה התקרה למעלה, מניחה שלא היה לצוות אכפת לזרוק ילדה שהתעלפה באיזה חדש נטוש.
אני בוחנת את אמא שלי, היא לבושה בחולצה לבנה ומעל ג׳קט שאני מזהה כשל אבי, טרניג רפוס על רגליה ושיערה עטוף בפקעת ברשלנות, היא נראית עייפה ואני מבססת את זה לפי העיגולים השחורים המוצאים את מקומם מתחת לזוג עיניה הכהות, היא נראית כאילו לא ישנה כמה ימים רצופים וזה גורם לי לתהות כמה זמן ישבתי כך.
״כמה?״ אני שואלת את אמא שלי בקול צרוד, אני לא מצליחה להוציא יותר מילים מתוך פי, אני מרגישה כיצד הגרון שלי צורם וגורם לי להתחרט על כך שהוצאתי מילה בודדה מתוך פי, רק תהיתי.
״חודש וחצי.״ היא אומרת לי, מפילה עליי מסך שחור לחלוטין, גורמת לי להסתבך בתוך המחשבות של עצמי, לתהות איך זה קרה, איך הגוף שלי הגיב כה בקיצוניות לדבר הזה.
״הגוף שלך היה באפיסת כוחות. הרופאים אמרו שזה שכיח במקרה שלך, הגוף שלך חווה טראומה נפשית וניסה לפצות על כך בדברים אחרים, הוא היה זקוק למנוחה שלא הענקת לעצמך והוא אמר שאת אמורה להתעורר בימים הקרובים- שבאנו לכאן לראשונה. אבל הימים הפכו לחודש, וכמעט לחודשיים. הרשלנות של בית החולים בלתי נסבלת, הם בדקו אותך רק פעמיים ביום ובחיי שאם המצב שלי לא היה על הפנים אני הייתי קמה ועושה משהו, אבל הפחד שיתק אותי, הפחדת אותי למוות, אני עוד שניה מתתי מדאגה בחדר הזה, לא יכולתי לעצום עין מבלי להשאיר את השניה פקוחה, אבל העיקר שאת בסדר עכשיו ילדה שלי, העיקר שהכל בסדר עכשיו.״ היא אומרת לי, אני מבולבלת עקב הסיפור שלה.
