אי פעם הרגשתם מהי התחושה שמישהו משקר לכם? גורם לכם להאמין שהוא הדבר הכי יקר לכם, שהוא לעולם אינו יעז לפגוע בכם, כי אתם כל כך קרובים אליו, הקרבה אליו כבר מרגישה כל כך מוכרת עד כאב, אתה מרגיש באופוריה אדירה של שמחה,
אבל אז,
אחרי הכל;
הוא תוקע לך סכין בגב, והוא מסובב אותה, מעקם, ותוקע עמוק יותר.
רק כי אוהב את הרעיון של להפוך לבוגד, כי הוא חושב שזה מגניב, שזה שם אותו במעמד גבוה יותר,
אבל אי פעם הרגשתם מה זה להיות נאהבים? שאנשים יחשבו שאתה הבן אדם עם הלב הכי רחב ביקום, שאין בך קמצוץ אפילו לא קטן של רוע, שאתה לא יכול לפגוע בזבוב,
לפי דעתי להיות נאהב כרוח בהמון דברים, אבל בעיקר בשקרים,
כי לשים על עצמך את השלט של ׳אני נאהב׳ זה אומר להיות שקרן, להיות חמדן, כי הרי אהבה היא לא באה לידי בידוי רק במעשים, או במילים, היא באה לידי ביטוי רק ברגעים הקשים, של השקרים הקשים.
אם ישאלו אותי מהו שקר, אני חושבת שאגדיר את זה כבגידה באמון, או משהו בסגנון זה, אבל במציאות, זה דבר הרבה יותר רחב, בעל משמעות הרבה יותר גדולה, יכולתי לדבר מניסיון, יכולתי לנסות להפיק לקחים מטעויות העבר שלי, אבל התנהגתי כמו מכורה לסמים, חזרתי לאותה התנהגות שוב ושוב, פגעתי בכל מי שקרוב אליי שוב, תקעתי להם סכין בגב שוב, הפכתי לבן אדם הכי נוראי בעולם שלהם שוב,
אבל אם תשאלו אותי, זהו דפוס ההנהגות שלי.
ככה נולדתי, אולי הבנתי את זה בשלב מאוחר, לאחר שצולקתי מכל מיני אירועים, האירועים שעברתי לא הפכו אותי לכזאת, אלא רק חשפו את האני האמיתי שלי, מעולם לא אמרתי שאני בן אדם טוב, כי לא הייתי, נהגתי לשפוט אנשים, סלדתי מדפוסי התנהגות דומים לשלי, וזאת הסיבה שלא אהבתי את עצמי, ניסיתי לסלוד מכל אופי הדומה לשלי, הסתובבתי עם אנשים שהיו הפוכים לגמרי ממני באופי,
התחברתי לאנשים טובים, שהלב שלהם עשוי מזהב טהור, אולי רציתי ללמוד מהם, אולי סתם הרגשתי טוב יותר שאני לידם, אבל מצצתי את הנשמה שלהם, גרמתי להם להפוך להיות חסרי חיים, גרמתי לחיים שלהם להפוך לחסרי משמעות, כי בסופו של דבר, עזבתי אותם כמו הרוח.
*
״אמא די,״ הקול שלי כל כך חלש, אני מרגישה את שרידי העייפות נוזלות ממנו, אני כמעט ומתפרקת על זוג כפות רגליי מרוב עייפות, אי פעם הרגשתם עייפים רק כי רדפתם אחרי הזנב של עצמכם?
״אין פה שום עניין של שאלה, את עושה את זה. הפגישה הראשונה מחר.״ הקול שלה יומרני ונוטה לחשוב שהוא יותר טוב ממני, אבל בסופו של יום, אני והיא באותו המעמד, שבורות, מנסות לאסוף את השרידים של עצמו בתוך כל הבלאגן האדיר שאופף אותנו.
״אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג, אני לא צריכה את זה.״ אני כמעט ומתחננת אליה, אני מרגישה את זיקי הדמעות עולות מתחת לעיניי, חשבתי שלא אכפת לה, שהיא תקועה יותר מידי בחרא של עצמה, אבל לגרום לי ללוש בחרא שלי, לא יהפוך את ההרגשה שלי ליותר טובה, לא יגרום לי לחשוב דברים אחרים, כי ההשקפה שלי לא הולכת להשתנות.
