אני מרגישה לכודה בחיים של עצמי.
-
״אז את כאן כדי לנהל שיחת חולין?״ אני מקשיבה לצלילי קולו של איב בזמן שאני מתיישבת על הספה ושלו ומניחה את תיק בית הספר שלי בצד שמאל שלי, יחד עם בקבוק המים הגמור שממנו לגמתי לפני שניות אחדות.
״לא ידעתי אם תהיה בבית או לא, החלטתי לנסות את מזלי, עבר עליי יום די מחורבן ולא הזיקה לי קצת הליכה ברגל, מלווה במחשבות.״ אני אומרת לכיוונו של איב ומושכת בזוג כתפיי כלפי מעלה.
״הבנתי,״ הוא אומר לי, אני בוחנת את גופו החסון, את החולצה הלבנה שנצמדת על גופו ולרגע אני תוהה לעצמי מדוע הוא לבוש בחולצה קצרה שלפני יומיים היה מבול אימים בחוץ, הוא שילב את החולצה הלבנה יחד עם טרניג אפור של נייק, לא משהו מיוחד אך זה נורא החמיא למבנה הגוף שלו,
״לא תציע לי משהו לשתות?״ אני שואלת אותו ומביטה בו מבעד לריסיי הכהים המשוכים לאחור על ידי מסקרה שהשקעתי בה סכום לא זעיר של כסף,
״אם היית רוצה, היית קמה ולוקחת. הספקתי להכיר אותך.״ הוא אומר לי ואני מחייכת בסיפוק, אני שעונה על משענת הספה החרדלית, שצבעה מאוד תואם את האופי של איב, הצבע הזה פשוט מגדיר אותו אם תשאלו אותי.
״שאתה צודק אתה לא טועה איב.״ היא אומרת וחיוכי עדיין על פניי, אני בוהה באיב מתיישב על הקורסא השחורה, מניח כרית לצד הרגל שלו ומתמקם עליה בנוחות תוך כדי שהוא רואה שאני בוחנת את תנועותיו בקפידה.
״אז מה? למה היום היה מחורבן?״ הוא שואל אותי ואני תוהה אם עליי לשתף, כי אני מרגישה שהוא יבין אותי לא משנה מה אגיד לו, גם אם הרגשתי מישהו בזוג ידיי, הוא ימצא משהו ויגרום לאשמה שלי להיעלם.
״הטיחו לי את כל האמת בפרצוף, וזה כואב.״ אני כנה, אני מנטרלת את המגננות שלי, משהו שלא חשבתי שעוד אזכה לעשות שוב לעולם, כי האדם היחיד שהורדתי בפניו את המגננות שלי מת.
״אני בטוח שתתגברי על זה, את שווה קצת יותר מזה, לא כך?״ איב שואל אותי ולוגם מהקפה השחור שלו עד כדי בחילה, אני לא יודעת באיזו עין איב רואה אותי, אבל אני בטוחה שהיא יותר מידי טובה.
״לא.״ אני אומרת באופן חד משמעי, ״אני לא.״ אני חוזרת על עצמי ואני בטוחה בכך.
״אני לא בן אדם טוב איב, אני לא יודעת מה גרם לך לחשוב שאני כן.
אני מסתובבת בעולם כאילו הוא שייך להורים שלי, אני גורמת לאנשים לשנוא אותי באופן קבוע, הדפוס התנהגות שלי הוא של זין מהלך, כל מי שבאמת חשבתי שקרוב אליי, התברר כשונא הראשון שלי.״ אני אומרת לו את זה ורוצה לבכות.
