לפעמים אני משתמש בדמיון
כדי לשמח את עצמי.
*
נקודת מבט ניב שלמון:
היום שבו כל הכוכבים יפלו מהשמיים אני אהיה חסר תקווה, שאני יושב ומסתכל על הכוכבים אני מרגיש רוגע, אני מוצא את עצמי במרפסת בחדרי מביט לשמיים ומתנתק.
אני רוצה שמישהו יגרום לי להרגיש כמו שאני מרגיש שאני מתבונן בכוכבים.
״אה ימסטול, לאן נעלמת?״ אני שומע את קולו של אלי והוא מוציא את מהבהייה שלי בכוכבים, אנחנו ישובים מסטולים מתים במרפסת בחדר שלי, האור הצהוב מהמנורה שתלויה על הקיר מאיר עלינו ובין רגלינו יושבת נרגילה.
״יזין סתום וקח עוד שאכטה.״ אני זורק לכיוונו את הנרגילה והוא שואף את העשן לתוך פיו, אני קורץ לו ומסמן לו להחזיר את הנרגילה אליי, הוא מושיט לי אותה ואני לוקח עוד שאכטה, מרגיש בעננים.
מזווית עיניי אני רואה את דלת החדר שלי נפתחת, והיא נכנסת, לבושה בגקט שענק עליה בכמה מידות ומכנס רחב, השיער שלה סותר את פניה והיא נראית יפה, כמו תמיד.
היא פותחת את דלת המרפסת ומסתכלת עליי כמה שניות לפני שהיא מעלה חיוך על פניה, ״אתם ממש מסטולים אם קראתם לי לפה.״ היא אומרת ומצחקקת.
״קחי כיסא,״ אני פולט לכיוונה באכפתיות.
אני צופה בה מתקדמת לקצה של המרפסת ולוקחת כיסא, ומרגיש את ליבי מחסיר פעימה שהיא מתיישבת ליד אלי, כי חלק מסויים בי רצה שהיא תמקם את הכיסא לידי.
״העיניים שלכם יותר אדומות מלא יודעת מה,״ היא אומרת לנו ומסקלת את רגליה, היא שולחת לי מבט קצר, אני מרגיש את המתח בנינו, הדברים בנינו אף פעם לא הסתדרו, ולכן הבנתי מה הסיבה שהיא בוחרת לשבת ליד אלי.
״אביאל כפרה, קחי איזו שאכטה.״ אלי מושיט לה את השאכטה ואני מרגיש כיצד אני נהיה דרוך, שהיא רק איתי אין לי בעיה שגם תסניף קוק, אבל היא רחוקה מידי ממני כרגע, והיא ליד אלי ואני לא בשליטה, אז אני מרגיש צורך עז להעיף את זה ממנה.
״אני חושבת שקודם כל כדאי לדאוג לכם.״ היא אומרת ולוקחת תחת ידה את הנרגילה ושמה אותה בפינה מרוחקת במרפסת.
״אל תהרסי את כל הכיף.״ אלי מדבר אליה בקול ילדותי, היא מגלגלת את עיניה ומנסה להרים אותו מעל כיסא הפלסטיק, הוא עוד שניה מתעלף מרוב שהוא גמור.
״ניב אתה יכול לעזור לי?״ היא פונה אליי לראשונה הערב, אני קם מין הכיסא וקם לידה, אלי נראה גמור, הוא לא יצליח אפילו להגיע לבית שלו.
