וכמו הירח,
עלינו לעבור שלבים של ריקנות
כדי להרגיש שוב מלאים.
*
הימים בהם אין לי כח רצון לקום בבוקר נחשבים מבחינתי כהכי גרועים, אני צריכה לגרור את עצמי מן המיטה תוך כדי ניסיון לשכנע את עצמי שהיום הזה יהיה שונה מהקודמים לו, שהמציאות עוד עלולה להשתנות, משהו בחיים שלי יקום, יזוז ואני כבר לא אחיה את אותם החיים החסרי תועלת שחשבתי שאני קמה אליהם.
עכשיו זוהי חופשת פסח, השעה היא אחת בצהריים ואני מנסה להקים את גופי מן השמיכה, קרני האור שחדרו לחלוני בבוקר כרגע פחות חזקות אבל עדיין מעניקות לי את הכח לקום לאחר שאני אוספת את שיערי בקליפס.
אני לוקחת את הטלפון שלי, עוברת על הודעות, מנסה לקשר את החיים שלי לאנשהו, אני מופתעת לגלות הודעה שלא ציפיתי אליה.
ניב שלמון-
בוקר טוב.
את/ה-
בוקר.
את/ה-
זוכר משהו מאתמול? או שהיית מחוק מידי?
אני מנסה למצוא את התקוות בשברי החלום שלי, הכל אתמול הרגיש לי כמו חלום, יותר מידי טוב בכדי להיות אמיתי, אני זוכרת כיצד השפתיים שלו הרגישו שלו, הכל אלוהי מידי, הכל טוב מידי, אני משערת שבעוד רגע יבוא טיל, ינחת על העולם ויחליט על אפוקליפסה, אני תהיה האחרונה להישאר ואצפה בשברים של כולם הולכים ונכחדים מן העולם, בזעקות, ובעיקר בקול הבדידות שלי שיהיה חזק מתמיד.
תמיד חשבתי ששבר הבדידות שלי הוא דבר שמתבטא אך ורק אצלי, אך ורק בבדידות שלי, אני לא מופתעת לגלות שלכל אחד יש מן תקופה של בדידות חסרת ישע,
יום אחד אני אקום ואעזוב את כל החיים העלובים שלי, אחליט שאני קמה, טסה, מבליגה לאיזו מדינה אחרת רק כדי לשכוח מהצרות שלי, מהעולם שלי, מהחיים שלי, אני רוצה להשאיר הכל מאחור ולהיות בן אדם חדש, להכתיב לעצמי אופי חדש, אופי שיגרום לכולם להיות רגישים אליי, אבל רגישים במובן שהם חושבים שאני בן אדם כה טוב עד שהם לא ירצו לפגוע בי, לא פיזית ובעיקר לא נפשית. כרגע אני במצב שבו הכתבתי לאנשים את ההפך הגמור עליי, אני רוצה לצעוק ולהגיד לכולם שבסך הכל אני באמת רק עוד בן אדם שביר שמתקשה למצוא ולחבר את כל פיסות החיים שלו בעולם הזה, כי בסופו של דבר כולנו ככה, נאבדים בתוך עצמנו וזועקים לתשובות. אבל אף אחד לעולם לא יקום ויראה את זה, אני הסקתי זו מזמן ולכן אני עד כדי כך עסוקה בעצמי, בגלל שהבנתי שאם אני לא היה עסוקה בעצמי, כנראה שאף אחד אחר לא יהיה,
