הייתי עושה הכל כדי לשנות את
הדרך בה המוח שלי עובד.
-
נקודת מבט ניב שלמון:
״הלוואי והיית רואה את עצמך איך שאני רואה אותך.״ אני בוהה במיטת בית החולים, המבט שלי ריקני, אני מרגיש ריק מבפנים, ושום דבר לעולם לא יוכל למלא את החלל בלב שלי שעתיד להיות ריק.
״אני לא אצליח לחיות בלעדייך.״ הקול שלי נשבר בקצה המשפט, אני רוצה להיות חזק, לשמש דוגמא לאף אחד מלבד לעצמי, אבל אני לא מצליח, למה אני מתנהג כמו נמושה, למה הרגל שלי רועדת ואני על סף בכי, אולי כי היא עומדת למות?
״בטח שתצליח.״ הנימה האופטימית בקולה גורמת לי להעלות חיוך חסר תקווה על פניי, הלוואי והיא הייתה יודעת עד כמה העולם לא ורוד כפי שהיא מדמיינת אותו,
״אני לא, אני לא.״ אני מניד בראשי מצד לצד, חוזר על המנטרה, למה הכאב שבלב שלי לא מפסיק? אני מרגיש כיצד כל פעימה שלי יותר חזקה, איך הלב שלי עומד להתמוטט ואני יודע שאף אחד לא ישים לב.
״אני סתם עוד פיסת דרך קטנה בחייך, אני אבן אחת מתוך אלפים שיתווספו לערימה, כולם יכירו את השם שלך, לא משנה באיזה דרך; שחקן, רופא או דוגמן, אני נשבעת לך שאתה תהיה גדול,״ היא נשמעת כל כך בטוחה בעצמה, בעודי בטוח שאני הולך לבלות את שאר החיים שלי בין בר לבר, בין מועדון אגרוף לבין קרב, כי לפי דעתי זה היעוד המזדיין שלי.
״אולי את צודקת,״ אני משקר לה, אני משקר לה בכל רמ״ח איברי, אני רק רוצה לתת לה למות עם קמצוץ של תקווה, חוסר דאגה אחד פחות.
״שמעת מה הרופאים אמרו?״ היא שואלת אותי ואני גומע את רוקי ומנסה לבלוע את הדמעות המאיימות לפרוץ מגרוני, שמעתי מה הרופאים אמרו, אבל עדיין לא יישמתי את זה.
אני מצמצץ, מנסה לבדוק אם אני בחלום מזדיין, ואם כן, אני מוכן לעשות הכל על מנת שיעירו אותי מהסיוט הזה.
״רק עוד שלושה ימים לחיות.״ היא ממלמלת אליי חסרת תקווה.
״אני רק מקווה שהמוות לא יהיה כזה כואב, אני רוצה למות בשקט.״ היא לוחשת לכיוון שלי ואני מסרב להביט בה, אני מסרב להסתכל לה בעיניים, לחשוב שיש סיכוי ענק שזו הפעם האחרונה שאסתכל בהן, אני פוחד מהרגע הזה.
הדמעות עולות בעיניי הירוקות, אני בטוח שהן זוהרות מכאב מר.
״רק שתדע שאני חולה עלייך, אח קטן.״ היא אומרת ושולחת אליי חיוך קטן, עגום ולא שלם.
