המקום הופך כבר למאוס, אני רואה את שורות הקברים המהודרים, אם תשאלו אותי, זה נורא טיפשי להדר קבר, אתם מדברים כלום ושום דבר, עור ועצמות ללא נשמה, אפשר לשקר ולהגיד שזה כבוד, מראה על אהדה, אבל זה בולשיט שאנשים מוכרים לעצמם, כי בסופו של היום, האדם הקבור מת, הוא לא יקום על מנת לראות את המצבה היקרה שקנו לו.
אני רואה אנשים לבושים בשחור, השואף להראות את נשמתם הקודרת, פרצופים שבורים שמנסים להחזיק עוד שניה אחת, לחזור כמה ימים אחורה ולקוות שיכלו להגיד מילים אחרונות יותר יפות.
מה אם היינו יודעים שזוהי השיחה האחרונה שלנו עם הבן אדם שאנו אוהבים, מה היינו אומרים, היינו מחבקים אותם עד כאב או מנסים להראות את האהבה שלי בכל דרך אפשרית? אולי זה היה בא לידי ביטוי בדמעות אכזריות, או אולי חיוך קטלני שמנסה להסוות כאב.
״ראית את המקום הזה יותר מידי בזמן האחרון, אה?״ קול מוכר ממשפחתי מסיח את דעתי ממחשבותיי המרות, אני מביטה בדוד שלי מבעד לריסים עבים וארוכים, הוא לבוש בשחור והוא סופד את בנו היום.
בנו הבכור עיליי. שמת בזמן המבצע החדש שיצא להגנתנו בצה״ל.
״הכאב נעלם, מתגמד?״ הוא שואל אותי ונראה שבור, עיניו שולחות לכיווני זיקי כאב ואני תוהה אם עליי לשקר לו, אבל אני מחליטה שאין כל טעם, לא הייתי רוצה שישקרו לי.
״הייתי רוצה להגיד לך שכן, אבל הוא רק הולך ונהיה יותר גרוע למען האמת.״ אני כנה לחלוטין, ״אשמח לקרוא כמה מילים שכתבתי לזכרו.״ אני מוסיפה ומחייכת לכיוונו חיוך כאב החולק כבוד.
הוא מהנהן לכיווני ואומר שהוא מודה לי על היוזמה.
אני מתקרבת אל הקבר, בוהה בו, כרגע אין אפילו מצבה , רק חלקת אדמה אשר עיליי נקבר בה לפני כמה דקות, אשר היו מלווים הצרחות אדירות של כאב.
אני צופה בחיילים לבושים מדי צה״ל עומדים וחולקים איתנו את הכבוד המר, אני מביטה בהם בריקנות, הם היו החברים של עיליי.
אני עומדת יציבה כאשר אני מחליטה פשוט להתחיל ולקרוא את המכתב שלי, לא צריכה שאנשים ספציפיים יקשיבו לי, אבל להפתעתי, ישר שאני פותחת את הפה כל קולות הבכי משתתקים, ואני מתחילה בהספד.
״תמיד אמרת שאתה רוצה לשרת בצה״ל, חשבת שזוהי המחוייבות שלך, רצית בהתחלה יומיות, אבל לאחר שנה התפלפת, החלטת שאתה רוצה תפקיד משמעותי והחלטת ללכת לכפיר, הלוואי והייתי יכולה לראות שוב את החיוך המאושר שלך בזמן שראיתי אותך על מדי צה״ל, הם עשו אותך פשוט מאושר.
אני חושבת שאתה מאושר כרגע למעלה, כי מבחינתך זו זכות מזדיינת, למות בשביל האנשים שאתה אוהב, שהדם שלך יפול על המדינה שלך והגאווה לא תעזוב אותך,
חשבת אי פעם שזה יקרה לך? כי אני לא, הייתי בטוחה שעוד חודש תשתחרר ונלך נשב על איזה המבורגר טוב בתל אביב, אני חושבת שמבלי לשים לב, הפכת את העולם שלי לורוד יותר, גרמת לי להסתכל על העולם בצורה יותר טובה, יכולתי לחייך מבלי לשים לב בכלל שהייתי איתך, היית בין האנשים הכי טובים שהכרתי, ועכשיו אתה כבר לא פה.
אני מתחילה לחשוב שזוהי כבר המנטרה של החיים שלי, כל בן אדם שקרוב אליי נהרג, אז מי יהיה הבא?״
