אנחנו מתיישבים.
כל הנסיעה אף אחד לא דיבר אפילו לא מילה. כולם שקעו במחשבות עמוקות.
ירדנו בתחנה האחרונה והובלתי אותם בעירה הישנה, נזכר בג׳ונקוק שהלך מאחורי, מפוחד, הוסוק ואי-סו שהלכו יחד מלפני. הגענו לעירה בחושך, אחרי שהלכנו את כל הדרך שעשיתי בפעם הקודמת עם אחיי ואי-סו.
״מפחיד כאן״ לחש לי ניקי כשהוא סורק כל מילימטר מסביבו, הוא כנראה לא ממש התרגל להסתובב ברחובות חשוכים ומפחידים.
זהו. הגענו. המקום בו נודע לי על גורלי, הפנימייה לילדים רדופי ערפדים!
״אז זה המקום?״ שאל ג׳ייק כשהוא מסתכל על הבניין הישן והחשוך. המקום היה שקט ואפל כל כך, כאילו מגדלים בו רוחות רפאים. הנהנתי בהסכמה וצלצלתי בפעמון ליד השער. שוב אותה בחורה הגיעה ופתחה אותו בפרצוף ישן.
״מה אתם עשים כאן, בשעה כזאת?״ היא התרעמה בעייפות, אבל אני פשוט נדחפתי פנימה כשג׳ייק וניקי מהססים ונכנסים אחריי באיטיות. היא התנשפה בכעס וסימנה בידה אל משרד המנהלת המבוגרת.
היה לי קשה לראות שוב את המקום הזה, שקלט אותי כפליט, כעבד נמלט, כילד חסר בית ומשפחה. דפקתי על דלת משרדה וחיכיתי, מסתבר שגם היא.
״יבוא״ היא קראה ופתחתי את הדלת מיד.
אנחנו נכנסים למשרד השקט ונעמדים מול שולחנה של המנהלת.
״ברוכים הבאים. אני מבינה שקיבלת את המסר, קים טאהיונג״ הנהנתי, מודע לסימני השאלה הצצים בראשם של השניים לידי, אבל מעדיף להתעלם. אז זאת הייתה היא ששלחה אותו. אבל למה אותו? ואיך הוא הסכים לשתף איתה פעולה? איך היא הגיעה אליו בכלל?
״אני רואה שאתה עדיין מפקפק ביכולות שלי, טאהיונג. דע לך, שיש לך על מי לסמוך״ היא חייכה וסימנה לנו לשבת מולה.
״אז אתה הוא בנו של נישימורה...אתה דומה לאימך, אבל ירשת את אפו של אביך״ היא חייכה אל ניקי בעדינות, נראה שהוא די בהלם מהמידע שלה על הוריו, אבל הגיב בנימוס. ״ואתה...אתה בנם של סים אין-ג׳ו וקיונג-מי! אתה אחיו הצעיר של סים סאנג-האן!״ היא חייכה אליו חיוך מופתע ומתגעגע, אבל ג׳ייק לא הגיב כך.
הוא הוריד את ראשו וקימט את גבותיו בכעס, הוא נראה עצוב, כועס, ומובך. ומה שהפתיע אותי עוד יותר זה שיש לו אח גדול!
״אתה דומה להם כל כך, אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך. סאנג-האן מדבר עליך איתי כל כך הרבה!״ נשמע שהיא מעריצה אותו, אז למה הוא כועס כל כך?!
״אני לא חושב שאת מתכוונת לזה״ אמר פתאום ג׳ייק ונראה די רציני בדבריו. יש פה משהו שקורה ואני לא יודע מה! החיוך שלה ירד בשניה והיא נראתה רצינית עד כדי חרדה, משהו פה לא נראה טוב.
״אנחנו לא נדבר על זה כאן ג׳ייק. לא בפורום הזה, בנוסף לכך שזהו לא בדיוק עניין שלי״ היא הסתכלה עלי ועל ניקי כעל חיידק שמפריע אבל לא הורתה לנו לצאת.
YOU ARE READING
חי ומת חלק שני🫀
مصاص دماءזהו החלק השני של leave and died אני לא מסוגל. אני לא יכול לעשות את זה. אין מצב. לא. דמינו לעצמכם שיצאתם מתא קטנטן אחרי שנים על גבי שנים של יסורים וללא סיבה. ואחרי שיצאתם ונשמתם מעט אוויר, מחזירים אתכם לאותו התא על לא עוול בכפכם. זאת היתה התחושה שלי...
