ישנתי בחדר אורחים של משפחת ריצ׳רסטון הלילה.
הנרי אמר שאני יכולה להישאר כמה שאני רוצה.
ההורים שלו היו בחוץ לארץ, ואילו הוא, ג׳ואי ואחותו היו בבית.
בהיתי בקיר מעלי מנסה לעשות סדר במחשבות שצפו לי במוחי.
האמינו לי, היו הרבה!
הטלפון שלי רטט על השידה לצד מטתי.
הודעה ממספר לא ידוע.
״את יודעת שאת חמודה?״ נכתב בה.
״מי זה?״ הקלדתי ושלחתי את ההודעה.
״תנחשי,״ כתב.
״הנרי?״ עניתי בהיסוס.
״קרוב,״ החזיר לי הודעה.
״ג׳ואי?״ ניחשתי ניחוש שני.
״כןןןןןן,״ הקליד.
״את חמודה,״ חזר על עצמו.
״אתה שיכור, ג׳ואי?״
״את חמודה,״ כתב שוב.
״ואתה שיכור...״
״ואת ממש חמודה.״
״ואתה ממש שיכור.״
״ג׳ואי, איפה אתה?״ הקלדתי.
״במקום כזה, עם אורות.״
אלוהים ישמור.
״מועדון?״
״כן, זה!״ כתב.
״איך קוראים לו, אני באה לקחת אותך.״ כתבתי לקחתי את הקביים שלצד מיטתי וקמתי.
״את לא יכולה פשוט להישאר איתי פה? עם האורות✨״
״לא!״ כתבתי, בשעה שקשרתי את שרוכי נעליי.
״את חמודה,״ התעצבנתי, לא עניתי לו.
דילגתי אל חדרו של הנרי בקצה השני של הקומה.
טוק טוק טוק
״כן?״ שאל.
״זאת אמור, אפשר להכנס?״ לחשתי.
״כן, בואי.״
״אחיך שיכור במועדון, אתה יכול לבוא איתי לקחת אותו?״ פתחתי את דלת החדר ושאלתי.
״השעה אחת בלילה,״ הוא נהם לכרית לידו.
״המפתחות לאוטו שלי מונחים למטה על השולחן בסלון, הכנסי לאוטו, אני כבר בא.״ נאנח.
״תודה,״ אמרתי ויצאתי מהחדר.
...
״יש לך רישיון?״ שאלתי את הנרי, תוך כדי שאני חוגרת חגורה..
״כן,״ אמר ופיהק.
״איזה מועדון?״ שאל והניע את האוטו.
״אני אשאל,״ אמרתי והנרי נשען לאחור.
היה קפוא באוטו, קיוותי שהחימום שהנרי שם יחמם מהר ככול האפשר.
״באיזה מועדון אתה, ג׳ואי?״ שלחתי לו הודעה, והרגשתי את האוויר החם שיוצא מהאוטו על ידי.
״אני אגלה אם תבואי,״ כתב.
״אני באה.״
״המועדון שליד חנות הפרחים, מאחורי הבית ספר.״
״הוא בלגונה הכחולה,״ אמרתי להנרי.
הנרי התניע את האוטו והתחיל לנסוע.
״את עדיין לא רוצה לספר לי מה קרה?״ אמר לאחר שעלה על הכביש הראשי.
״לא ממש...״
הוא הנהן לאט.
״קר לך?״
״קצת,״ אמרתי והוא העלה את המעלות.
החננו מול המועדון והנרי יצא מהרכב, ״חכי כאן.״
״אתה לא רוצה שאני אבוא איתך?״ שאלתי.
״לא, תישארי.״ אמר וסגר את דלת המכונית.
...
~הנרי~
איזה ממזר...
חשבתי לעצמי.
פתחתי את דלת המועדון.
היה בפנים שומר ומדרגות ללמטה.
״תעודת זהות,״ השומר ביקש.
נתתי לו אותה. ״תיכנס.״
הוא אמר וירדתי למטה במדרגות.
המקום היה מסריח מבירות ואלכוהול.
איפה הוא?
חשבתי לעצמי וניסיתי למצוא אותו בין כל האנשים שם, המוזיקה הייתה חזקה והאורות מסנוורים.
הינה האידיוט,
מצאתי אותו יושב על ספה שחורה בצד עם עוד אנשים נוספים.
הלכתי לכיוונו בעצבים.
״קום מהספה הזאת וקח תצמך לרכב!״ נבחתי.
״אני מחכה לאמור,״ גילגל את עינייו.
״אתה ממש לא נישאר כאן, שיכור, עם אמור לבד.״ נהמתי עליו, ״בוא! אמור גם באוטו.״ אמרתי ועזרתי לו לקום.
הוא הרים את הכוס שלו מהשולחן ובא, ״תניח את זה.״ הבטתי בו מבלי אפילו למצמץ, עד שלבסוף הניח את הכוס.
...
~אמור~
ניסיתי שלא להסתכל על ג׳ואי, מקיא ליד השיח שיד האוטו.
הנרי היה שם לצידו.
הם חזרו לאוטו וג׳ואי נרדם מיד במושב האחורי.
״סליחה שהיית צריכה להתמודד עם זה,״ הנרי אמר לי, וחגר חגורה.
״הכל טוב,״ השבתי לו, ופיהקתי.
נשענתי על הכיסא שלי וניסיתי להירדם.
״את ערה?״ הוא שאל לאחר מספר דקות, רציתי לסנן אותו, אך אז הוא יראה שאני ערה כשנצא מהאוטו, וזה יהיה מביך...
״כן,״ עניתי כשעיני עצומות.
״את רוצה לצאת מתישהו?״ הוא שאל, היה לו כל כך הרבה ביטחון, כאילו עשה את זה מיליון פעמים לפני.
וכנראה שעשה את זה מיליון פעמים לפני.
״לא תודה, אני בטוחה שיש לך מספיק חברות...״ מילמלתי חצי ישנה.
״נו בחייך,״ התעקש.
״בסדר...״ מלמלתי.
המזגן סוף סוף היה מספיק מחמם, ומדי פעם מנורת רחוב האירה את הדרך.
״הגענו,״ נאנח ויצא מהאוטו.
עמדתי לפתוח את הדלת אך הוא כבר עשה את זה עבורי.
הוא הושיט לי יד, ונעזרתי בה, הייתי כל כך עייפה.
״תחזרי לישון, אמור. אל תפספסי יותר מדי שעות שינה.״ הוא הורה לי והלך לעזור לג׳ואי לצאת.
הלכתי.
אם יש משהו שלמדתי בדרך הקשה זה - אל תתן לאנשים לנהל אותך, קח את זה כעצה, או שתבין שליפעמים פשוט איכפת להם ממך.
והאמינו לי, הייתי ילדת פרנציפ, אף פעם לא בחרתי מי יאמץ אותי, אז לא עשיתי שום דבר שאמרו לי כדי להרגיש שיש לי בחירה.
לרוב אימצו אותי כדי לשלוח אותי לדוגמנות ולעשות כסף, זה למה אימצו אותי כל כך הרבה פעמים בזמן כל כך קצר.
נכנסתי לבית ועמדתי מול המדרגות.
״אני אעזור לך לעלות במדרגות, חכי שניה אני יעזור לג׳ואי, הוא פשוט לא ממש ער...״ הנרי ציחקק מאחורי.
״תודה, הנרי.״
...
״סליחה שאני כזאת נטל,״ אמרתי בזמן שעזר לי לעלות.
הבית היה שקט, בקטע מפחיד.
״את לא נטל, אמור.״ הוא אמר ונתן מבט חודר לתוך לי עיני, בלי להסס אפילו.
״אני יכולה להכין לכם מחר ארוחת צוהוריים? אני לא רוצה רק לקחת, אני מרגישה נצלנית.״
אמרתי ועליתי בעזרתו עוד מדרגה.
״ברור שאת יכולה, אנחנו נשמח, לא ממש אכלתי אוכל בייתי בשנים האחרונות...״ צחקק.
לא ידעתי מה לענות.
מדרגה אחרונה.
הגענו לסוף.
הוא הוריד את היד שלו מכתפיי, כמעט נפלתי, לא ידעתי שנישענתי עליו כזה הרבה...
״אמור,״ הוא קרא לי לפני שנכנס לחדרו והשאיר אותי בדרך לחדרי.
״כן?״ הסתובבתי לאחור.
״את לא נטל.״ קרץ ונכנס לחדרו.
YOU ARE READING
חשודה לרצח-199
Teen Fictionחייה של אמור ארנס, בת ה16. משתנים שוב מקצה לקצה, כשמעבירים אותה משפחה מאמצת, שוב. מעבירים אותה בית ספר, שוב. ומפילים עליה רצח...
