חשודה לרצח-199

פלאשבק

אחרי המון דילוגים בעזרת הקביים הגעתי לפארק שעשועים ציבורי.
הוא היה ריק מאדם, ושקט.
הכרתי אותו.
זה היה הפארק שעשועים שבית היתומים הוציא אותנו אליו בסופי שבוע כדי להתאורר.
התישבתי על ספסל עץ בצד הפארק והסתכלתי על המקום המוכר.
לא הבנתי מה קורה בחיים שלי כרגע, אף פעם לא ממש הבנתי.
זאת אומרת... תמיד הבנתי, אבל אף פעם לא עיקלתי את מה שקרה.
למגלשה האדומה והקצרה, היתקלף קצת הצבע.
וגם לירוקה הארוכה שהייתה שם לצידה.
מבטי נח, ולא זז מהמגלשה האדומה.
בהיתי מבלי לזוז.
תחושת הדה ז׳ה וו הייתה חזקה כל כך שזה צמרר.
לא הייתי עצובה.
ולא שמחה.
ולא כועסת.
ולא מתרגשת.
פשוט בהיתי בהן.

״יסמין תראי!״ נופפתי באצבעי הקטנה על המיגלשה הירוקה.
״בנו מגלשה ענקית!״ חייכתי מאוזן לאוזן.
״אני עדיין כועסת, את יודעת...״ יסמין שילבה את ידה, וצמותיה ברחו ממאחוריה אוזניה וכיסו את פניה.
״די יסמין, זה כבר לא מצחיק!״ רקעתי ברגלי.
״אני לא צוחקת!״ היא פלטה בכעס.
״טוב, אני לא מתחרטת על מה שעשיתי.״ גם אני שילבתי את ידי.
״את ממש מגעילה!״ היא צעקה עלי.
״אני לא רוצה להיות חברה שלך יותר.״ אמרה.
״שתינו יודעות שנחזור להיות חברות עוד יומיים שלושה...״ גילגלתי את עיניי.
״טוב, עומדים לאמץ אותי מחר, אז לא נחזור ליהיות!״ היא אמרה ודמעות נזלו מעינייה.
לא זזנו ממקומינו.
כאילו, אם נזוז, יגרום לזה להיות אמיתי.
לא רציתי שזה יהיה אמיתי.
רציתי להגיד לה להישאר, לא ללכת.
לא יכולתי.
האגו היה חזק מידי.
״את יודעת מה?״ היא אמרה וניגבה את הדמעות.
״אני שמחה שאני נפרדת ממך!״ היא אמרה והלכה, זקופה, ואפה בעננים.
״אל תגידי את זה.״ אמרתי חרש.
ספק בוכה, ספק צוחקת.

ניגבתי דמעה שובבה שירדה במורד פני.
״אלוהים , מה לא בסדר בי.״ מלמלתי.
״היינו בנות 10, זה לא היה כזה ביג דיל...״ אם הייתי אומרת את המשפט הזה לאני בת העשר, היא הייתה סוטרת לי חזק על הלחי.
שמעתי צעדים.
נגבתי מהר את הדמעות וקיוויתי בליבי שהעיניים שלי לא אדומות ונפוחות.
מי שזה לא יהיה, הוא בכה.
שמעתי יבבות ומשיכות אף מהכניסה לפארק, מימיני.
סובבתי את ראשי לראות מי זה.
״ג׳ואי? הכל בסדר?״ שאלתי את הילד שהתברר שהיה ג׳ואי.
הוא הבחין בי.
״מה? כן.״ הוא הנהן.
״נכנס לי משהו לעין...״
״כן, לשתיהן כנראה, כי שתיהן די נפוחות ואדומות.״ זזתי הצידה וסימנתי לו לשבת לידי.
״גם שלך.״ הוא אמר והתקרב.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי.
״אני בא לכאן לעשן כשאני בבית הספר,״ אמר ומשך באפו.
״שלא תעז לעשן לידי!״ לא הרמתי את קולי אבל המסר הועבר בתקיפות.
״לא תכננתי לעשן לידך, אמור.״ צחק.
״אם לא היית כאן הייתי מעשן, אבל אני ממש לא שם אותך בסיטואציה הזאת.״ נופף בידיו.
״תודה.״
״סליחה על אחי,״ אמר.
״שמעתי מה קרה.״
״וואו זה מוזר לקרוא לו אחי,״ הוא מלמל והביט בשמיים.
״אז אתה לא מספר לי מה קרה?״
״מי אמר שקרה משהו?״ הוא הפנה את מבטו אלי.
״תחושת בטן,״ הפנתי את מבטי לכל מקום אחר מלבד לכיוון עיניו.
״מה זה הצמיד הזה?״ הוא צחק.
״מה הבעיה בו?״ נעלבתי.
״החרוזים מסודרים  כמו בקשת בענן וכתוב עליו ח.ט.ל״ (חברות טובות לנצח) הוא המשיך לצחוק.
״חברה הביאה לי אותו בגיל 8, לא הורדתי אותו מאז.״ צחקקתי.
״לא הורדתי אותו מאז.״ הוא חיקה אותי.
״אתה צוחק עלי!!!״
״אתה צוחק עלי!!!״ חיקה אותי.
״תפסיק עם זה!!!״
״תפסיק עם זה!!!״ חיקה אותי.
״אני מושלמת!!!״ אמרתי על מנת  לראות אם הוא יחזור גם אחרי זה.
״את צודקת!!!״ הוא אמר ושנינו צחקנו.