חשודה לרצח-199

הימים שפשוט אומרים עליהם ״מה?״

~ג׳ואי~
״אלוהים, אל, שחררי.״ קמתי מהספסל.
״אז תסביר לי!״ אל רקעה ברגלה.
מה את בת שלוש או משהו!?!?
״מה את רוצה שאני אסביר?!״
״למה נפרדנו? היינו זוג כל כל חמוד ג׳ואי!״ היא נעמדה,
מצמצה בעיניה ושיחקה בשיערה הג׳ינג׳י.
״זו את שניפרדת ממני!״ הזכרתי לה.
״אז מה דעתך שנחזור?,״ היא התקרבה אלי.
״תודה, אך אני בסדר...״ לקחתי צעד גדול לאחור.
״נו, בחייך...״ היא אחזה בזרועי.
״לא!״ אמרתי ושיחררתי את זרועי מידיה.
התחלתי ללכת משם.
״אתה לא יכול פשוט ללכת שוב באמצע!״ היא צעדה אחרי.
״אני צריך ללכת הביתה,״ אמרתי ברוגז והמשכתי ללכת.
״לאמור? היא מחכה לך שם, נכון?״ היא אמרה בטון מתגרה כשהיא ממשיכה ללכת אחרי.
אני שונא את הבחורה הזאת...
״היא בבית? אני אשמח לנהל איתה שיחה.״ היא הדביקה את הפער בינינו וצעדה לצידי.
״לא, היא יצאה, ושלא תעזי לגעת בה אל, אני לא צוחק אפילו.״
״תירגע, אני רק רוצה לנהל שיחה עם הילדה...״

...

~אמור~
לגמתי לגימה רועשת מהקפה שלי, או שפשוט היה מאוד שקט.
ישבתי עם יסמין בבית הקפה.
״אני לא מאמינה שאת עדיין עונדת את הצמיד הזה...״ היא צחקה.
״אני לא מאמינה שאת עדיין עונדת את השרשרת הזאת...״ עניתי לה באותו מטבע, והעפתי מבט לשרשרת שהיא שמה מאז שאנחנו ילדות.
היה לה חוט זהב שמלופף סביב חוט בד טורקיז,
והיה לה תליון גדול בצורת לב. היא נהגה להניח בתוך התליון זוג עגילי פנינה קטנים...
״כן... מעולם לא מצאתי את עגילי הפנינה שהיו בפנים...״ היא שיחקה עם השרשרת.
אחרי המריבה שהייתה לנו לקחתי את עגילי הפנינה שלה.
אני לא חושבת שאי פעם זכרתי להחזיר אותם...
״אוי... מבאס, אבל אם כל כך אהבת אותם,  אני בטוחה שאת יכולה להשיג כאלה חדשות...״ צחקקתי.
״לא, הן היו של סבתא שלי ז״ל... למה את חושבת שנשאתי אותן לכל מקום?״ צחקקה.
״הן היו ממש יפות,״ אמרתי.
היא הנהנה.
פאק...

...
יצאתי מהבית קפה אחרי שעות של דיבורים.
מרגישה מאוד אשמה על מה שקרה...
יש לי מחר דייט עם הנרי...
למה ביקשתי ממנו בכלל לצאת???
אוף איתי.
״אמור?״ הרמתי את ראשי.
אופס.
״היי,״ נופפתי בעצבנות לאדליין.
״מה את עושה כאן?״ שאלה.
״את חייבת לעלות על רכבת עכשיו! יש משטרה בכל העיר ברגעים אלה שמחפשים אחריך!״ היא אחזה בידי וגררה אותי לתחנת הרכבת בפזיזות.
״למה לא הקשבת לי??״ אמרה.
״כי טוב לי כאן!״
״לא יהיה לך טוב אם תישארי כאן!״ אמרה.
״מה, את אמא שלי?״ רציתי לצעוק אך הבלגתי.
במקום זה, הנחתי לה לגרור אותי לתחנת הרכבת.
נכנסנו לתחנה הקרובה.
היא צפתה בי משלמת על כרטיס.
״קחי, יש פה 100$ וכרטיס עם המספר שלי.
היא הושיטה לי שקית קטנה וצפתה בי עולה לרכבת שתקח אותי הרחק מכאן.
מה לעזאזל קרה עכשיו?
לאן אני הולכת?
שלפתי את כרטיס הרכבת מכיסי.
״סאן דייאגו״
אוי, למה נכנסתי הפעם...
לא תכננתי להישאר בסאן דייגו, מנגד לחזור ללוס אנג׳לס לא נשמע חכם.
הוצאתי את הטלפון מהתיק.
״נוכל לשנות מיקום לדייט?״ הקלדתי להנרי.
התיישבתי במושב הקרוב אלי ובהיתי בחלון מהורהרת.
הטלפון רטט בידי.
״כן, לאן את רוצה ללכת?״ הנרי החזיר לי תשובה.
״אולי פיקניק בחוף ים? מיחוץ לעיר.״ הקלדתי לחוצה.
״👍" הסימן הופיע על מסכי והקלה היתפשטה בי.
הצמדתי את הטלפון לחזה בנשימות כבדות.
״אוף, די, הלוואי שהייתי נשארת בבית היתומים.״ הרמתי את רגליי לחיקי וחיבקתי אותן.
זה שלוש שעות נסיעה...
ויש לי גם חזור...
רק רגע...
אני הומלסית?
דיייייי
הכל בסדר!
ניסיתי לשכנע את עצמי.
אני בכלל אספיק לחזור?
...
״היי,״ הנרי נופף לי מהטיילת ליד החוף.
״היי,״ נופפתי בחזרה.
״מה שלומך?״ הוא בא לחבק אותי.
״אני בסדר, איך אתה?״ חיבקתי אותו חזרה.
הוא הריח טוב...
״חיכיתי לך בבית כדי לקחת אותך, אך לא היית שם...״ הנרי שיחרר את החיבוק ואמר.
״כן... אני לא אוכל לחזור לזמן מה...״ אמרתי.
״מה קרה?״ הוא נראה מבולבל.
״שום דבר,״ תירצתי.
״ טוב, תדעי שהדלתות תמיד פתוחות בפנייך, אמור. זה נשמע מוזר כי אני בקושי מכיר אותך... אולם אני יודע שאת צריכה את זה.״ אמר.
״תודה,״ חייכתי אליו
״מה יש לך שם?״ הוא הפנה את מבטו לידי.
״אה?״ לא הבנתי על מה הוא דיבר.
כמעט שכחתי מסלסלת הפיקניק בידי.
״ אה. זאת סלסלת פיקניק.״ צחקתי.
הוא חייך אלי.
״יש לך חיוך מדבק,״ הוא ציין.
״תודה״ חשתי שלחיי בוערות.
הוא לקח ממני את הסל והתחלנו ללכת לכיוון החול.
״אוי, אני לא יודעת איך אני אלך בחול עם הקביים...״
״את רוצה שאני ארים אותך?״ חיוך מרומז התפשט על פניו.
הרמתי אליו גבה.
הוא היה נראה רציני, אז אמרתי:
״אני עם שימלה קצרה, זה לא יעבוד.״
לבשתי שימלה קצרה בצבע לבן, עם עליונית שחורה,
והנרי לבש חולצה לבנה פשוטה, וג׳ינס.
״אם כך, בואי נשב על המזח." הציע.
הנהנתי.
הוא שילב את זרועו בזרועי והתחלנו ללכת.
שמתי לב שהוא צעד לאט, והתאים את קצב צעדיו לצעדי.
״עוד שבוע מורידים לי את הקביים.״ סיפרתי לו בהתרגשות.
״איזה כיף!״ הוא ענה באותה היתרגשות.

התישבנו על קצה המזח.
״מדוע הלכנו כזה רחוק מהבית?״ הוא שאל.
״יש חוף קרוב יותר,״ אמר.
״שאלה טובה.״ נישענתי על כתפו, תוך כדי שנגסתי בתפוח שבידי.
הוא צחקק.
״איתן מארגן מסיבה ליום הולדתו שחל בסוף השבוע, את באה?״
״לא ידעתי שיש מסיבה.״ הודיתי.
״כי את לא מגיעה לבית ספר, למה באמת?״
״הלוואי שהייתי יודעת.״
״מה זאת אומרת?״ הוא נראה מבולבל.
משכתי בכתפי.
״את יכולה להביא לי את קופסת העוגיות?״
הנהנתי בראשי, הייתי אומרת כן, אך היה לי אוכל בפה.
נשענתי על הצד השני של הגדר כך שהייתי מול הנרי.
״בואי למסיבה!״ הוא התעקש.
״יודע מה, אני אבוא אם תיקח אותי.״ אמרתי.
״מוסכם!״
וכך פשוט המשכנו לדבר שעות על גבי שעות על המזח...
...
פיהקתי בעייפות.
״עייפה?״ שאל.
״קצת.״
״את רוצה שנחזור?״ הוא הציע.
״אין לי לאן לחזור...״ המילים נפלטו מפי מרוב עייפות.
״מה השעה?״ שאלתי אותו.
״ארבע לפנות בוקר.״ הוא היה בהלם כמוני.
״את יכולה לבוא לבית שלי.״
״אבל אסור שיראו אותנו טוב?״ עניתי מתוך פיהוק.
״למה?״ הוא היה מבולבל.
״כי ככה.״
״טוב,״ אמר.
צפיתי בו מסדר את הסלסלת פיקניק.
הרעש של הגלים היה מונוטוני...
הוא עזר לי לקום וללכת, עד לאוטו.