חשודה לרצח-199

It's over

~ אמור~
ההיתי בדרכי להיפגש עם יסמין.
ההיתי אמורות להיפגש איתה בשוק מוזר כזה.
שלא נראה מזמין במיוחד...
נכנסתי עם הקביים שלי וסרקתי את המקום בעיניי.
הרבה חול, אבק, ענתיקות, והמון הודים.
אני לא יודעת למה היה שוק הודי בהוליהוד? אל תשאלו אותי...
כי לי אין לי שמץ.
איזה זקן מאחורי שרק לי ללא בושה.
חצוף!
״היי!״ יסמין נופפה אלי.
״היי.״ נופפתי בחזרה.
״מה שלומך?״ שאלה.
״בסדר, ואת?״
״מעולה!״
״אני שמחה לשמוע. אני לא חושבת שאסתדר כאן עם הקביים, למה שלא נלך למקום אחר?״ שאלתי.
״בואי נסתובב אז.״ הציעה.
״כן, בואי.״

...
התישבנו בספסל מחוץ לסימטה.
״את יודעת, יש מודעות מבוקשת בכל בעיר...״ אמרה.
״של מי?״ שאלתי די בטוחה מה תהיה התשובה.
״שלך...״ היא הסתכלה לעיניי, אבל אני נשבעת, זה הרגיש כאילו היא מסתכלת עמוק עמוק לתוך נשמתי.
״באמת?״
״כן...״ ענתה.
״אני רוצה לזרוק את זה...״ הצביעה על כוס המלשייק בידה, שקנינו בדרך לפה.
״אני מניחה שיש פח בסימטה.״ אמרתי לקמתי ללכת לשם איתה.
הלכתי ראשונה עם הקביים המגושמות שלי.
נדחקתי לקיר כשזרקה את השייק.
״לגבי המודעות, אמרו שאת...״ התחילה לומר.
״שאני מה?״ גיחחתי.
״רוצחת. ושיש תשלום למוצא.״ אמרה בחיוך שובב.
״יסמין!״ נבהלתי.
״אני לא רוצחת!״
״את כן! של ברי! כשאת נטשת אותי, ונשארתי לבד בבבית היתומים הארור הזה, היא היחידה שהייתה שם!
ונחשי מה??? יום אחד, היא פשוט הפסיקה לבוא, חיכיתי לה כל יום! ואז גיליתי שהיא פאקינג נרצחה!״ היא צרחה עלי.
פשוט צרחה.
היא דחקה אותי אל הקיר וגבי הישתפשף בבטון. לא היה טעם להיתנגד, זה כמו שתנסו להרגיע כלב חולה כלבת.
אי אפשר ועדיף שלא לנסות.
״אני שונאת אותך!״ היא הטיחה. ״ואני תמיד אשנא אותך!״ היא הצביעה עלי ופרצה בבכי.
לא היה איכפת לי אם היא היתכוונה לזה. נראה לי?
״זה הכל בגללך-״ קולה נשבר לפני שסיימה את המשפט.
לא יכולתי להימנע אלא להרגיש רחמים כלפיה, כאב חד בחזה, אשמה.
אלוהים, אני שונאת את ההרגשה הזאת,
אך המשכתי להיסתכל לה ישר לעיניים, בלי להראות סימן של חולשה.
מה שזיכה אותי בעוד צעקה של: ״אני שונאת אותך אמור!״
חייכתי, בטיפשותי הרבה החלטתי לעבוד עליה שאני כן.
אני האויבת הכי גרועה של עצמי, והחברה הכי טובה של עצמי באותה נשימה.
הייתי אגואיסטית מדי מכדי להראות חרטה, לעזאזל עם זה! רציתי להראות שזה לא פוגע בי, אך הרגשתי איך החברות שלנו מתפרקת, אבן אחר אבן , וזה כן פגע.
לא צעד חכם בהיתחשב בזה שאנחנו לבד בסמטה בלילה, אחרי ששברתי את הרגל.
״אנחנו סיימנו!״
היא חשובה לי.
המחשבות בראשי הזכירו לי, ניסו לגרום לי להגיד משהו שיתקן את זה.
אך האגו לא נתן לי.
״אני לא לא יכולה איתך יותר! אני לא רוצה לראות אותך בחיים.״  היא אמרה בבכי מר ששבר אותי.
גילגלתי עניים למחווה הרגשנית, והיא רצה בדמעות.
הוקל עלי שזה נגמר, אני מניחה, כי שמתי לב שלא נשמתי כול הזמן הזה.
היה שקט ולחץ באוויר.
השקט גרם לאווירה מוזרה. היתרחקתי מקיר הבטון והתיצבתי על הקביים.
זה כאב.
זה שהיא הלכה, לא הקביים טוב גם הם כאבו קצת במרפקים...
אני לא רוצה להודות בזה, אך אני כבר מתגעגת אליה.
היא חלק מימני.
חלק שאיבדתי.
אני מרגישה שבורה.
ואני היא זאת ששוברת את עצמי.
הכול קורס.
ובלי הודעה מוקדמת, קרסתי על הריצפה ובכיתי.
תשלטי בעצמך! קומי כבר!
אמרתי לעצמי.
לבד, בסימטה חשוכה.
המחשבות שלי היו מטושטשות.
וכך גם הראיה שלי, כי הדמעות הארורות טשטשו הכול.
חשבתי על הכול ועל כלום באותו הזמן.
שמעתי צעדים.
זאת היא? היא חוזרת?
ניצוץ של תקווה בער בי, וחיוך קטן ולא רצוי עלה.
אני חושבת שתמיד אוהב אותה.
הצעדים היתקרבו עוד ועוד, לאט...
ואז הם נעצרו.
לא העזתי להרים את ראשי אליה.

הרגשתי ברזל קר ונוקשה על המצח שלי. הרמתי את ראשי לאט כדי לראות מי מעלי.
זאת  בהחלט לא היא...
אקדח כוון למצחי.
כל סנטימטר בגופי רעד מקור כלבים, חרדה ופחד, באותו הזמן.
״תרימי ידיים אמור ארנס!״
זה נגמר.
הכול היה לחינם אמור.
טיפשה!