חשודה לרצח-199

סבב רביעי

~אמור~
פתחתי את הדלת החורקת של גן הילדים.
שיערי הארוך היה אסוף בקליפס, לבשתי שימלה קייצית ונעלי ספורט.
״שלום,״ נופפתי בחיוך לאישה המבוגרת שהתקדמה אלי.
״שלום יקירה. את בוודאי אמור, נכון?״ היא חיבקה אותי.
״כן.״ חיבקתי אותה בחזרה.
״בואי אני אראה לך את הגן.
״אני הגננת, אייבי. ויש איתך עוד בחור שיעזור...״ אמרה בזמן שהלכנו בין הילדים הקטנים.
בחנתי את המקום שסביבי:
את מעגל הכיסאות הקטנים, את שולחן האוכל הנמוך שהוקף בכיסאות קטנטנים וצבעוניים.
את הלוח שהודבקו עליו ציורים שאני מניחה שהילדים הכינו,
סלסלת המשחקים שפעוט אחד ניסה לשפוך ללא הצלחה כיון שהייתה כבדה.
נכנסנו למטבח היכן שעמד בחור בלונדיני, עם עיניים כחולות בהירות כמו קרח.
״היי,״ נופפתי לו.
״היי! אני גבריאל. הייתי בא לחבק אותך אבל אני שוטף כלים וכל הידיים שלי מרוחות באוכל טחון...״ הוא צחקק.
״זה בסדר,״ צחקתי איתו.
״כאן אני אכין את האוכל לילדים,והתפקיד שלך ושל גבריאל זה להגיש להם לנקות ולוודא שהם אוכלים.
בנוסף תיצטרכי לשחק ולשמור עליהם.״ אייבי אמרה.
״אני יכולה לעשות את זה...״ הינהנתי, מדברת בעיקר לעצמי.
״נהדר, אז את יכולה ללכת להכיר את החמודים. הדבקתי להם מדבקות עם השם על החולצה שלהם בשבילך.״ קרצה לי והלכתי משם בחיוך.

...
מאוחר יותר באותו היום יסמין התקשרה אלי.
״היי, אמור. שמעתי מאיזה בחור נחמד ברחוב שאת בהוליווד, והאמת שגם אני.  אולי את רוצה להיפגש מתישהו?״ היא שאלה.
״אני אשמח... לכמה זמן את נשארת?״ שאלתי.
״שבוע.״
״אממ... אז אולי עוד שלושה ימים?״ גירדתי את העיין שלי.
״כן! נשמע מצוין!״ אמרה בהיתלהבות ניכרת וניתקה.

...
השתמשתי בכסף שקיבלתי אתמול מהגן, כדי לקנות את מאפי הקינמון שהרחתי כשהגעתי לכאן.
רצתי למאפיה והפעמון מעל הדלת צילצל כשנכנסתי.
השיר Iris התנגן ברקע.
ניחוחות וניל חם, קינמון, שוקולד וורדים, מילאו את אפי.
זה היה כמעט מחניק.
הזכוכית המבריקה שהשקיפה על המאפים שמאחורי הדלפק נצנצה כשהמוכרת ניקתה אותה במגבון.
״שלום, בוקר טוב.״ חייכתי עם התיק לגן בידי.
״שלום, תני לי שניה לסיים כאן ואני אעזור לך.״ המוכרת עם הקוקיות הבלונדיניות והסינר הורוד אמרה.
היא סיימה לנקות וחזרה לעמוד מאחורי הדלפק.
״טוב, מה את תירצי?״ חייכה אלי והגומות שלה הציצו על לחייה.
״מאפה קינמון אחד בבקשה.״
״זה שנראה כמו שבלול או זה שנראה כמו פרוסת לחם?״ היא בחנה את המאפים מולה.
״השבלול.״ צחקקתי במבוכה.
״לחמם לך?״ היא הפנתה אלי את מבטה?
״כן, תודה.״
היא הנהנה ולקחה עם מלקחיים את המאפה לתנור שמאחוריה.
״את רוצה משהו לשתות?״ היא נשענה עם מרפקיה על הדלפק.
״אממ... אני אשמח לקפה עם חלב סויה.״ סידרתי את תיק הצד על כתפי.
״כבר מגיע!״ היא הנהנה וניגשה להכין.
שרתי לעצמי בשקט את שורות השיר שהתנגן ברדיו.
״and i give up forever to touch you cause i know that you feel me somehow..."
הוציאה את המאפה מהתנור
, הכניסה אותו לשקית נייר חומה, והגישה לי אותו עם הקפה החם.
״תודה רבה!״ אמרתי ופניתי לצאת כדי להספיק להגיע לאוטובוס לגן.
עליתי על האוטובוס בזהירות שלא לשפוך כלום.
היו שם רק שלושה אנשים, לא כולל הנהג.
השמיים בחוץ היו אפורים, מה שסימל שהגשם קרוב.
עכשיו אמצע אוקטובר ובקרוב אלווין.
אני אוהבת את האווירה של הסתיו.
אבל אני הכי את הקיץ, כי בקיץ חל יום הולדתי.
הצעיף החם סביב צאוורי התחכך בפני.
והמעיל הגדול חימם אותי, אך גם הסתבכתי עם כל השכבות.
המשכתי לזמזם בראשי את שורות השיר Iris אפילו שלא שמעתי אותו יותר.
״you're the closest to heaven that I'll ever be and I don't wanna go home right now..." הנדתי את ראשי מצד לצד בעדינות, תוך כדי שאני לוקחת ביס מהמאפה.
אני לא יודעת איזה קסם הכניסו למאפה הזה אבל זה ממכר...
רציתי לדחוף הכל לפה שלי, אבל רציתי לאכול לאט כדי שישאר ליותר זמן, בו זמנית.
האוטובוס עצר בתחנה שלי, ירדתי, הכנסתי את שארית המאפה לתיקי, בשקית החומה שהמוכרת נתנה לי.
סופת גשם חזקה התחילה והייתי צריכה לרוץ לגן.
פתחתי את הדלת וראיתי את גבריאל.
״את ספוגה...״ הוא הסתכל עלי.
״מה, באמת?״ אמרתי בציניות.
הוא צחקק.
״בואי, אני אעזור לך.״ הוא לקח ממני את הדברים והניח על הדלפק, והוביל אותי לשירותים.
״אה, רגע, הורידי כאן את המעיל.״ הוא הזכיר לי.
בגן היה מזגן על חום והייתי אסירת תודה על כך.
סחטתי את שיערי הארוך באחד מהכיורים הנמוכים של הילדים, והוא פתח את הארון ציוד והוציא לי משם מגבת קטנה.
״האיפור שלי נמרח?״ שאלתי אותו בידיעה שהרכנתי ראש כשרצתי.
אך לא הייתיז בטוחה...
״לא, האיפור שלך נראה בסדר גמור.״ הוא אמר והושיט לי את המגבת.
״תודה,״ לקחתי ממנו את המגבת וניגבתי את שיערי.
מהומה נשמעה, מה שאומר שהילדים הגיעו.
״בואי נלך לעזור להם.״ הנחתי את המגבת והלכתי איתו.
עזרתי לילדים לתלות את המטריות הקטנות שלהם, ולהוריד את המעילים הקטנטנים שלהם.
הורדתי את הצעיף שלי על הדרך, ונשארתי עם חולצה ארוכה צמודה בצבע כחול נייבי, וג׳ינס פדלפון.
הילדים רצו לגננת שתופפה בתוף שלה כדי לקרוא לכל הילדים.
״התקדמתי אליהם כדי להסתכל.
״אהההההההה!״ החלקתי על שלולית המים שהם השאירו, ניסיתי להיאחז בדלת אך רק נפלתי לאחור עם הרגל שלי עקומה.
״איהה!״ צעקתי והחזקתי את הרגל שלי.
גבריאל והגננת רצו אלי.
״גבריאל ניסה לעזור לי לעמוד.
״אהה!״ צרחתי כשהניסיון הכושל לעמוד על הרגל הסתיים בזה שנפלתי עליה שוב.
הילדים באו לראות מה קרה.
״אני רואה כוכבים!״ גנחתי, ונשענתי על גבריאל שנתן לי תמיכה בגב.
ולפני שהבנתי מה קרה, איבדתי הכרה.

...
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
ביפ
המכונה לידי השמיעה את הצליל המוזר.
פקחתי לאט את עיניי.
הייתי בבית החולים עם רגל חבושה, שוב!
הכל שוב בחיים שלי.
שוב אומצתי.
שוב שברתי רגל בפעם הרביעית בחיי.
שוב הוחזרתי לבית יתומים.
שוב יש קוסקוס מגעיל בקפיטרית בית היתומים...
אחות נכנסה לחדר.
״שלום אמור, מה שלומך?״ היא אמרה לי והתקרבה אלי.
״זאת אומרת, אני בבית החולים אחרי שבירת רגל...״ אמרתי.
״כן...״ ציחקקה.
״את זוכרת מה המספר של ההורים שלך כדי שנוכל להתקשר?״ היא שאלה והתישבה לידי.
״לא.״ שיקרתי.
״אבל אל תתקשרו! הם בחו״ל בהלוויה של מישהו שממש חשוב להם... אני אתקשר.״ שיקרתי שוב.
״אוקיי,״ היא הנהנה לאט.
״יש מישהו אחר שתירצי להתקשר אליו?״ שאלה.
״לא, תודה. אבל אני אשמח לטלפון שלי.״ אמרתי והצבעתי עם אצבעי על הדלפק מולי, שטלפוני הונח עליו.
״כן.״ אמרה והלכה להביא אותו.
״תוך כמה זמן אני אשוחרר?״ שאלתי.
״תוך כמה ימים, אני חושבת שתוכלי ללכת עוד יומיים או משהו...״ היא מלמלה ויצאה מהחדר.
״שברתי את הרגל, אפשר לעקב את הפגישה?״ כתבתי ליסמין.
״אוי, תרגישי טוב... עוד חמישה ימים זה בסדר?״ יסמין כתבה לי בחזרה.
״כן, זה מעולה!״
יצאתי מהמספר שלה ונכנסתי לשל הנרי.
״אני בבית חולים, שברתי את הרגל🙁״ כתבתי.
״אוי, תרגישי טוב...״ הוא כתב בחזרה.
מה יש לו!?!?? מטומטם, חברה שלך בבית חולים וזה מה שיש לך להגיד? אוי? איזה מעצבן.
חייגתי לג׳ואי.
״היי,״ הוא ענה לטלפון באנחה של רוגע.
״היי,״ אמרתי.
״אני בבית חולים, שברתי את הרגל... ״ אמרתי לו.
״אני בא! איזה בית חולים?״
״תודה, אני אשלח לך מיקום, אך אל תביא איתך אף אחד בסדר?״
״בסדר.״ אמר וניתק.

Iris- שיר שנכתב על ידי ה״the goo goo dolls"