חשודה לרצח-199

טראומה

~טריגרים נמצאים בסוף הפרק למי שמעונין🫶🏻~

״ברי את מיתרגשת?״ סובבתי אותה באוויר בחיוך.
״ברור שכן! אבל אני גדולה מידי לזה תוריד אותי!״ ברי צחקה. עינייה הכחולות כקרח היו זהות לשלי, ושיערה החום לשל אדליין.
״דין כמעט שכחת את ארוחת הצהריים!״ אדליין רצה החוצה, אוחזת בידה שקית נייר חומה.
הבטתי על אישתי היפה, לקחתי ממנה את השקית ונשקתי למיצחה.
״תודה מותק,״ אמרתי.
התקדמתי אל האוטו, ופתחתי לברי את הדלת.
היא נכנסה למושב האחורי, ונסענו.
״את חוגגת מחר 14!״ התרגשתי, וכיוונתי את המראה באוטו אליה, כדי להסתכל עליה.
״את מריחה טוב סאנשיין, אבל את לא חושבת ששמת יותר מידי בושם?״ צחקקתי.
הבושם הפיץ ריח פרחוני וגם קצת קוקוס.
״אני הרגע שמתי, זה עוד יחלש עם הזמן...״
״מתרגשת לראות את העבודה שלי?״ הסתובבתי אליה לשניה, ומייד שבתי להסתכל על הכביש.
״עוד לא אמרת איפה אתה עובד,״ אמרה בחיוך.
״אני שוטר!״ אמרתי בגאווה, וניפחתי את חזי.
״רגע אמא לא שוטרת?״ היא הייתה מבולבלת.
״לא, סאנשיין... את זכרת לקחת היום כדור מותק?״
״אני לא חושבת... אבל זה בסדר, של אתמול עוד משפיע קצת, אני במצב טוב...״
״אמא שמה לך בקופסת אוכל כמה תקחי.״ אמרתי, והצבעתי על הקופסת אוכל שאיתה במושבים שמאחור.
״אני לא זוכרת כמה צריך לקחת...״ מלמלה.
״אהה...״ חשבתי.
״אני חושב ששלוש, לא?״
״כן כנראה,״ אמרה.
״היזהרי לא לשכוח אותם שוב סאנשיין, כבר קרו כמה מיקרים ששכחת יותר מידי וחשבת שאני ואמא חוטפים אותך. אך מחלת השיכחה הזאת תעבור צ׳יק צ׳ק.״ אמרתי בזמן שהיא לוקחת את הכדורים אחד אחרי השני.
שני, שלישי, היא בלעה את הכדור האחרון.
סגרה את הקופסא, והחזירה לשקית.
״זה חזק, אתה בטוח שהייתי צריכה שלושה כדורים?״ היא החזיקה את ראשה והתפתלה בכאב.
״ברי את בסדר?״ עצרתי בצד הכביש.
״אוי וייי!״ נהמה והתפתלה כשראשה בידיה.
חזרתי לנסוע, כמה שיותר מהר,
לבית החולים.
ברי המשיכה לגנוח בכאב במהלך הנסיעה.
הייתי כל כך מרוכז בלהגיע שלא שמתי לב...
לשקט.
דממה.
הפסיק להיות סוער.
הלב שלי היה על 200.
הסתובבתי אליה כל כך מהר באוטו שקיבלתי מכה מההגה.
״סאנשיין?״ נלחמתי בחגורה שכבלה אותי כדי להגיע אליה, ולהניח את ידי על ליבה, לוודא שהוא פועם.
הוא לא...
הוא לא פעם.
רצתי במהירות שיא לתוך בית החולים.
״הבת שלי!״ צעקתי.
״אני צריך עזרה!״ רצתי לקבלה.
״הלב שלה לא פועם! היא באוטו! עזרי לי מהר!״ נבחתי על פקידת הקבלה.
הגברת שם הייתה מבוהלת ומייד לחצה על הכפתור האדום שלצידה.
״דוקטור רטל, גש לקבלה בדחיפות!״ אמרה למיקרופון הקטן שלה וקולה נישמע בחלל בית החולים.
לרגע שכחתי איך לנשום.
ראיתי אותו רץ אליה בשיא המהירות.
״הילדה שלו באוטו והלב שלה לא פועם!״ אמרה לו.
״בוא, אני אקח אותך אליה.״ אמרתי בקול רם, ואחזתי בזרועו.

...
קול הציפצופים אירח לי לחברה שם.
לא זזתי, לא אכלתי, לא שתיתי. ישבתי כמו דחליל ממשיך לבהות במקום שהאחות עמדה בו.
האחות שאמרה לי שהילדה הקטנה שלי מתה. הילדה האהובה שלי, שהאכלתי, והחלפתי לה טיטולים, ושיחקתי איתה. רקדנו יחד בסלון כשאדליין בישלה.
ותמיד הייתי מקריב את כבודי העצמי ומתחפש לפיה כל פעם שנפלה לה שן, רק כדי שתתפוס אותי, רק כדי לראות אותה מחייכת.
מה לא הייתי נותן כדי לראות אותה מחייכת שוב.
משותק לגמרי.
אפילו לא אמרתי לה שלום...
אני רצחתי אותה.
זה בגללי?
זה בגללי.
אני הרגתי את הפרח היפה שלי.
את האור שלי.
והאור שלה, הוא יהיה כבוי לנצח, ושלי ישאר כבוי איתו.
וזה מגיע לי.
זה באשמתי.
זה הכל אשמתי.
יום הולדתה חל מחר.
היא לא הספיקה להגיע אליו.
היא עוד לא הגשימה את החלום שלה.
ועוד לא זכתה לחיות בלי המחלה הארורה הזאת.
וזאת אשמתי.
״דין,״ ידיים אחזו בכתפיי ושיקשקו אותי.
רציתי להגיד משהו.
אבל לא יכולתי.
הייתי משותק, מכף רגל ועד ראש.
״דין!״ הקול והשיקשוקים התחזקו.
הלוואי שהאדמה תבלע אותי, אני לא רוצה להמשיך לחיות כרגע, אני לא רוצה להיתמודד עם מה שאחרי.
אחרי שהילדה שלי מתה.

טריגרים-מוות, רצח, תאונה, בית חולים, כדורים, טראומה, שיתוק ומחשבות אובדניות.