חשודה לרצח-199

התמונה המלאה

~אמור~
ישבתי בספסל בגן השעשועים.
לא ממש היה לי מקום אחר...
ג׳ואי ישב לידי על הספסל, הוא הגיע לפני מספר דקות ולא דיברנו.
ג׳ואי הוציא קופסא עם אביזרים לגלגול סיגריות מילקוטו, והכין לעצמו סיגריה.
״אל תעשן לידי...״ מלמלתי.
״אל תעבדי עלי שוב.״ אמר ושאף מהסיגריה.
״סליחה,״ אמרתי וסתמתי את הפה.
״הנרי ממש כועס...״ הוא נשף את עשן הסיגריה.
״תיארתי לעצמי שגם אתה תכעס,״ הסטתי קצוות שיער אל מאחורי אוזני.
״אין לי כוח לכעוס עלייך, אך זה לא אומר שסלחתי.״ שאף.
הרכנתי את ראשי.
״כדאי שתתנצלי בפני הנרי,״ אמר.
״טוב זה לא שהוא היה טלית שכולה תכלת...״ גילגלתי את עיניי.
הבחנתי שרגלי הבריאה רעדה כל הזמן הזה.
״לפרוטוקול,״ אמר.
״הבנות שהיו עם הנרי, אלה בנות דודות שלנו..." אמר.
״אוי, אלוהים...״ עיניי נפערו.
אותה בת הייתה הבלונדינית שישבה לפניו בכיתה.
״הן מאוד קשורות אליו,״ נשף.
״רגע, אז למה אמרת ששמעת מה קרה ושהוא אידיוט?״ הייתי מבולבלת.
״אני לא זוכר אם אמרתי אידיוט... אבל דיברתי על זה שהוא הביך אותך מול כל הכיתה...״ גירד את עורפו.
״אוי.״
״אני באמת צריכה להיתנצל...״ מלמלתי ושיחקתי באצבעותי.
הוא הינהן ושאף מהסיגריה.
״אני חוזר לשיעור,״ הוא קם.
״את באה?״
״לא...״ אמרתי.
נשענתי לאחור על הספסל.
הראש שלי כאב מהאלכוהול במסיבת פיג׳מות אתמול.
שמעתי רעשים וצחוקים שעלו מהשביל לפארק שהיה מולי.
ילד קטן נכנס לפארק.
״אמרתי לכם שאסור לכם לעקוף אותי!״ שמעתי קול נשי מתעצבן.
האישה נכנסה ממש אחריו עם עוד ילדים שנשרכו מאחוריה, כמו להקת ברווזים שמדדה אחרי אמא ברווזה.
עשרה ילדים, ניחשתי...
בסוף התור הייתה ילדה בוגרת יותר.
ששמרה שכל הילדים לא סוטים מהדרך.
שיער כחול וארוך מאוד, עם שורשים חומים מבצבצים.
עיניים בצבע תכלת בהיר ורגליים ארוכות.
היו לה שפתיים מלאות, ואף גדול ויפה.
הילדים מיהרו להתפזר ברחבי הפארק, עלו על מתקנים, שיחקו תופסת...
הילדה באה והתישבה לידי ונאנחה.
״היי, אני יסמין.״ היא הציגה את עצמה בחיוך גדול.
״אמור,״ אמרתי.
״אלה הילדים של בית היתומים, נכון?״
״כן, גם אני שם, אבל אני רק עוזרת כאן.״
״תגידי, יש מצב שאת כאילו, אומצת וחזרת?״ שאלתי.
״אממ... כן, בגיל שש בערך...״ מלמלה.
״אומייגד! את החברה שהביאה לי את הצמיד הזה,״ התלהבתי והראיתי לה את הצמיד על פרק כף ידי.
״כןן,״ היא התלהבה וחיבקה אותי.
״סליחה על מה שאמרתי אז,״ היא אמרה בקול חנוק מהחיבוק.
״הכל טוב,״
״תגידי, את רוצה אולי לשבת איתי לקפה אחרי זה?״ היא שיחררה את החיבוק ושאלה.
״כן, אני אשמח!״ אמרתי.
זאת הייתה הסיטואציה הכי קיטצ׳ית שהייתה לי בחיים.
״מה קרה לך לרגל?״ היא הרכינה אליה מבט.
״אה, אני החלקתי על שלולית שמן שהייתה ברחוב... מורידים לי את זה עוד חודש, אני חושבת...״ מילמלתי.

...
נשארתי לבד בפארק חשתי אבודה.
הטלפון צילצל בתיק.
הוצאתי אותו באנחה.
״הלו?״ עניתי לשיחה.
״מותק, אני ארזתי לך תיק, אני צריכה שתקחי אותו ותעלי לרכבת הבאה.״
״אני לא מבינה עדיין מדוע אנחנו בורחות!״ פלטתי עם רמז לעצבים.
״אמ...״ היא מלמלה.
״את פשוט צריכה,״ נאנחה.
״תסמכי עלי,״ אמרה.
״אני מכירה אותך פחות מחודש! ומאז שהכרתי אותך החיים שלי בלאגן!״ המילים ברחו מפי ללא שליטה.
היה שקט על הקו.
״בבקשה, אמור.״
״בסדר...״
״אפגוש אותך ליד הסופר.״ אמרה.
...
~אדליין~
הייתי צריכה לעזור לה לברוח.
חייבת.
הוא יהרוס לה את החיים.
הוא כבר עצבני שלא מוצאים אותה, אני חוששת לעשות את זה.
הרמתי את הטלפון מבלי לחשוב, וחייגתי את המספר.
אוי זה אסון...
גירדתי במצחי.
״הלו?״ שמעתי את קולה על הקו.
״מותק, אני ארזתי לך תיק, אני צריכה שתקחי אותו ותעלי לרכבת הבאה.״  פלטתי בלחץ, בעודי אורזת את התיק המדובר בפזיזות.
״אני לא מבינה עדיין מדוע אנחנו בורחות!״ היא נשמעה עצבנית.
״המממ...״ ניסיתי לחשוב על תשובה אמינה תוך כדי שאני דוחפת דברים לתיק.
״את פשוט צריכה,״ נאנחתי בקול רועם.
״אדליין, עם מי את מדברת שם?״ דין צעק מהמטבח.
״אחותי.״ שיקרתי.
״תסמכי עלי,״ התחננתי, בעודי דוחפת בגדים אקראיים לתיק.
קיווותי בכל ליבי שתסמוך.
״אני מכירה אותך פחות מחודש! ומאז שהכרתי אותך החיים שלי בלאגן!״ התעצבנה.
אוי אלוהים, אוי אלוהים, אוי אלוהים...
מלמלתי בליבי.
״בבקשה, אמור,״ אמרתי לבסוף בתחינה.
״בסדר...״ זה לא נשמע ברצון אבל שמחתי כל כך.
״אפגוש אותך ליד הסופר.״ שמחתי.
אוי תודה לאל.
ניתקתי את השיחה ורצתי לסופר לקנות לה אוכל.
כי דין ישים לב אם חצי מתכולת המקרר תיעלם...