Mio, Mio Mio...

Chapter 29🪷

אני שוכבת מתחתיו, לא מצליחה לזוז. קפואה מתחת לגופו הכבד. ואז הפחד עולה בי לראשונה מאז שאני פה. אלוהים אדירים.

איאן:
״פאקינג תמצאו לי אותה! היא-״ גבי קוטע אותי, ״תנשום ותירגע. אנחנו נמצא אותה.״ הוא מניח את ידיו על כתפיי, ״לא, גבי.. אתה לא מבין.. אני.. אני מתכוון להתחתן איתה, היא הסכימה. היא נשאה ברחם שלה את הילד שלי. היא הייתה אמורה להיות האמא של הילדים שלי.״ הוא דוחף אותי לישיבה, ״והיא תהיה. היא תהיה אשתך ואם ילדיך. אנחנו נמצא אותה, איאן.״ אני מסתכל בעיניו כמה שניות, ״מצאתי משהו!״ נשמעת קריאה ממישהו מבין כל האנשים שבחדר. אני מוביל את דרכי אליו והוא פותח קובץ במחשב. מכירה וסחר בנשים. אני יכול להישבע שליבי עצר את פעילותו לדקה שלמה. הוא פותח קובץ בתוך האתר ותמונות של מיו מופיעות על המסך. בחלקן היא במצבה הטבעי, מחייכת ושמחה. אבל רוב התמונות הן של מצבה כרגע. אני רואה אותה מקופלת בפינה של תא כמו שיש לי במרתף, עירומה למחצה. שיערה רטוב ורואים על גופה סימנים של חבלות. אני בולע את רוקי בזעזוע, ״פאקינג צריך להחזיר אותה עכשיו!!״ אני דופק על השולחן ומעיף את כל הדפים שעליו בזעם. איך הם מעיזים לעשות את זה?! ועוד לה.. הם פאקינג הולכים לסבול כל שנייה עד סוף חייהם כשאני אגיע אליהם. ואני אגיע לכולם. לא אדלג על מישהו אחד. הוא גולל את התמונות למטה ומתגלות עוד תמונות מזעזעות שבחיים לא אשכח. בתמונה הבאה היא עירומה לגמרי, ידיה מתוחות למעלה בשלשלאות שמחוברות לתקרה או לקיר, אני לא רואה. שיערה מסתיר את פניה אבל אני מצליח לראות שלולית קטנה על הרצפה של דמעות. כל תמונה מבעירה את דמי יותר ויותר. ויש עשרות. עברו חודשיים. פאקינג חודשיים וזה הסימן הראשון שאנחנו מוצאים. אחרי חודשיים. אני נושם עמוק, מנסה להגיד לעצמי שרגשות האשם לא יעזרו עכשיו. יהיה לי את כל החיים להתחרט על זה, עכשיו צריך למצוא את מיו.

מיו:
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שאני פה. כל יום הוא נצח. זה נורא. אני מרגישה שהם מתחילים לשבור אותי. אני מרגישה מחוללת יותר ויותר בכל שנייה שעוברת. לא אנסו אותי. עדיין לא. הוא נכנס שוב ואני לא מרימה את מבטי מהרצפה, תוהה לעצמי מה הוא הולך לעשות הפעם. ״הוא הבטיח לי את הבת שלכם.״ לא. לא.. איאן בחיים לא היה עושה את זה. הוא הבטיח לי שלא יעשה זאת. ״אני לא מאמינה לך.״ אני לא מסוגלת להביט בעיניו יותר. הוא שובר אותי. אני כבר לא מאמינה בעצמי. דמעות עולות בעיניי מהמחשבה הזו. הוא שבה אותי, לא רק פיזית. גם נפשית. מנטלית. ״חבל. כשהיא תגיע לגיל 18 אני אבוא אליכם, ואני בטוח שאת תדאגי באופן אישי לעטוף לי אותה יפה.״ אני מרימה את מבטי אליו והוא רואה את דמעותיי, ״אל תבכי. לְמה ציפית ממנו?״ הוא יורד על עקביו מולי ושולח את ידו למחות את דמעותיי. אני משפילה את מבטי לרצפה, ״אתה צודק.״ הוא מחייך אליי חיוך עדין, מלטף את שיערי בחום ויוצא מהתא. לְמה אני מצפה מאיאן? הוא לא הגיע לפה. אם הוא היה מחפש אותי, הוא כבר היה מוצא. יש בידו את כל העזרים שהוא צריך על מנת למצוא אותי. הדמעות ממשיכות לרדת ולזלוג במורד לחיי. אם אני אצא מפה ואם אני אחזור לאיאן ובטעות איכנס להיריון, וזו תהיה בת אני חוששת שאצטרך להרוג אותה. לכפות עליה חיים כאלו זה מוות שהיא תרגיש ותחיה. המחשבה המפחידה הזו גורמת לי להתייפח בבכי. אני לא רוצה להרוג את הבת שלי. לא לפני שהיא תחיה ותחווה את החיים. ולא בכללי. אני לא רוצה להרוג את הבת שלי. אבל אז אצטרך לברוח איתה. לחיות את כל חיי במנוסה ובפחד. אלו החיים שאני רוצה בשבילה? בשבילי? אני מאבדת את עצמי במחשבות ובדמעות ונרדמת.

איאן:
״מצאתם כתובת?״ אני מסתכל בתקווה על כל האנשים שבמשרד שלי ומחפשים אחר מיו. אני זוכה בדממה כתשובה. אני לא מתייאש. אני לא מרים ידיים עד שאמצא אותה. עברו כמעט שלושה וחצי חודשים מאז שנחטפה. וגילינו על עוד תמונות וסרטונים. שום דבר לא ישבור אותי. היא חיה. אני אחזיר אותה אליי, בעודה בחיים. היא לא תמות שם. היא תמות בשיבה טובה בין זרועותיי וליד כל האהובים שלה. הילדים שלנו והנכדים שיהיו לנו. אני משתגע ונטרף רק מהמחשבה של מה היא עוברת שם. האם נותנים לה לאכול? האם נותנים לה ללכת לשירותים? האם היא לא ויתרה על עצמה עדיין? אני בא מיו. אני אגיע אלייך. ״יש לי כתובת!״

מיו:
״את יודעת שרוב האנשים שאני עובד איתם מעדיפים את הנשים שלהם עם שיער קצר יותר משלך.״ אני מכווצת את גבותיי בבלבול. אוי לא. ״לא! לא, בבקשה.. אל תגזור לי את השיער, אני מתחננת!״ אני יושבת על הכיסא, ידיי קשורות מאחורי גבי ורגליי קשורות לרגלי הכיסא. ״את תהיי שווה יותר כסף אם אקצר לך את השיער.״ הדמעות זולגות על לחיי, ״בבקשה..״ אני עוצמת את עיניי לכמה שניות אבל אז אני שומעת מכונת גילוח. ״לא! לא, בבקשה..״ אני מתייפחת בבכי. השיער שלי הוא אחד הדברים שהכי חשובים לי. הוא מה שמייחד אותי. שהופך אותי לאני. למיו. ״זהו.״ הוא מביא מולי מראה ואני רואה את עצמי לראשונה מאז שאני פה. שערי מלוכלך ושומני, הוא לא סיפר אותי כמו שציפיתי שיעשה. שיערי כרגע מגיע עד אמצע גבי ולא עד הישבן. פניי מלוכלכות ועיניי ואפי אדומים ונפוחים מבכי ממושך. ״מה את אומרת?״ אני בולעת את רוקי וממשיכה לבכות בשקט.

29.1.2024
2.2.2024