Mio, Mio Mio...

Chapter 55🪷

״אני צריכה לדבר איתך.״ אני מתיישבת על המיטה לצד איאן. עברו כמה שבועות מאז שאני פה, אבל המחזור שלי מאחר. ״הוסת שלי מאחרת.״ הוא מכווץ את גבותיו ומחכה שאמשיך את המשפט, ״אני חושדת שאני בהיריון.״ אני לוחשת ומשחקת באצבעותיי בלחץ, ״זה של דניאל?״ אני מהנהנת, ונושכת את שפתי התחתונה. אני מרגישה את אצבעו משחררת את שפתי מבין שיניי, ״אל תעשי את זה.״ אני מרימה אליו את מבטי בשאלה, ״אל תלקי את עצמך, תעשי מה שאת מרגישה.״ הוא לוקח את ידיי בידיו ונושק להן. אני מבולבלת מהמחווה הזאת אבל לא מתעכבת על זה. ״אם את רוצה אותו, זה בסדר מבחינתי שנגדל אותו יחד, כמו אנני, הוא יהיה אחיה לכל דבר, ואני אהיה אבא שלו לכל דבר ועניין, כמו אנני. אם את לא רוצה לשמור את העובר, אני אבוא איתך לבית החולים ואני אתמוך בך. בכל החלטה אני אתמוך בך ואהיה שם בשבילך, וזו הבטחה.״ הוא מרגיע אותי שהוא אומר את זה, ועם זאת מעביר אליי את המושכות. זה שלי להחליט אם אני משאירה את ההיריון או לא. ״מה אתה חושב שכדאי לי לעשות?״ אני שואלת ומקווה שיעזור לי בהחלטה הגורלית הזו. ״אם את מרגישה שאת מוכנה לעוד ילד, נפשית ופיזית, תשאירי אותו. אם לא תרגישי בנוח להביא את הילד הזה, אל תעשי את זה לעצמך ולו.״ אני נושמת עמוק ומלקקת את שפתיי במצוקה, ״מה אני אמורה לעשות?״ הוא מרים את סנטרי כדי שאביט בו, ״אני חושב שאת רוצה את הילד הזה, אני מרגיש שאת רוצה לחנך אותו שלא יהיה כמו אבא שלו.״ הוא אומר ואני מרגישה את מילותיו חודרות למוחי, אני מסכימה איתו. אבל, האם אני רוצה עוד ילד? זו שאלה גדולה.. ״תן לי לישון על זה, מחר אחליט.״ אני מהנהנת בשכנוע עצמי. הוא מחייך אליי חיוך קטן, ״תחשבי על עצמך בזה. אל תיקחי בחשבון גורמים אחרים.״ אני נושמת עמוק וקמה מהמיטה, ״תודה על השיחה הזאת, איאן.״ אני מסתובבת לצאת מהחדר, ״אה ומיו?״ קולו עוצר אותי ואני מסתובבת, ״לילה טוב, רוסו.״ אני מחייכת, ״לילה טוב, איאן..״

איאן:
אני מתעורר בבוקר מהשעון המעורר שלי ומכבה אותו בעייפות. מתחיל להתארגן ואז הולך להכין לי קפה. אני שומע צעדים מאחוריי, ״את רוצה קפה?״ אני שואל ומסתובב אליה, ״אני אשמח, תודה.״ אני מכין עוד כוס ומגיש לה, ״יש לך החלטה?״ אני שואל בעדינות, לא רוצה ללחוץ עליה, ״אני חושבת שאשאיר את ההיריון. אגדל אותו לחיים טובים.״ אני מהנהן בהסכמה, ״רציתי לשאול.. האם אתה תתנהג כאילו היה הילד שלך?״ היא מפתיעה אותי בשאלתה, ״לא הבהרתי לך את זה אתמול?״ אני שואל ולוגם מהקפה שלי, ״אנחנו הולכים לגדל את הילד הזה יחד, הוא או היא יהיו האחים של אנני והוא או היא יהיו הילדים שלנו.״ אני מבהיר לה כי כנראה לא הבינה את זה אתמול. היא מחייכת אליי ומהנהנת, ״אוקיי, אני אדבר עם ד"ר בייקר.״ אני מחייך ועולה להעיר את אנני.
מתיישב על המיטה שלה ומתחיל ללטף את ראשה בעדינות, ״פרגיירה, כבר בוקר.. צריך לקום..״ אני לוחש ומנשק את ראשה, שעדיין מריח טוב מהמקלחת של אתמול. ״פאפא.. עוד כמה דקות.״ היא מסתובבת עם הגב אליי ועולה חיוך על פניי. היא יודעת מה אני תמיד עושה כשהיא לא רוצה לקום. ״פרגיירה, קומי.. כבר בוקר, כל הילדים מחכים לך בגן.״ אני מסובב אותה חזרה אליי והיא עדיין עם עיניים עצומות, לא מתייחסת אליי. אני מניד בראשי בשעשוע ומתחיל לגעת וללטף לה את הריסים. בדרך כלל זה מעיר אותה ואז היא קמה ומתחילה להרביץ לי. היא מנסה להעיף את ידיי בעיניים עצומות אבל אני לא מוותר לה וממשיך. מלטף לה את הריסים, נושף על פניה קצת, מציק לה עד שיימאס לה ואז היא תקום. זה תמיד עבד לי. היא מייבבת ובועטת ברגלי, עדיין חצי ישנה. ״זוז, תן לי לישון.״ אני מחייך, ״את מקדימה את גיל ההתבגרות, אנני.״ אני אומר לה וממשיך להציק לה, ״מה זה גיל ההתבגרות?״ היא שואלת בעיניים עצומות, ״אם תקומי ותתארגני בזמן אספר לך בדרך לגן.״ היא פוקחת עין אחת ומסתכלת עליי. אם מבטים היו יכולים להרוג הייתי מת כבר מזמן. אני מגחך, ״קדימה, לקום!״ אני טופח על בטנה וקם מהמיטה, פותח את הוילונות ואור השמש מבחוץ נכנס לחדר. מתקדם חזרה למיטה ומוריד לאנני את השמיכה, ״לקום, אנני. אני חוזר עוד חמש דקות כדאי לך לצחצח שיניים עד שאני חוזר.״ אני אומר לה ויוצא מהחדר.

עברו ארבעה חודשים ובטנה של מיו החלה לקבל נפח ולגדול. אנחנו כרגע אצל ד"ר בייקר, מקבלים את אותם ההוראות כמו בפעם שעברה. אבל הפעם אנחנו נגלה מה מין העובר. ד"ר בייקר שמה למיו את הג׳ל הקר ומורחת עם המכשיר. ״זו בת.. רגע..״ היא מסתכלת יותר מקרוב ועוצרת את התמונה, ממשיכה למרוח את הג׳ל על בטנה של מיו. ״יש לכם תאומים. זה בן ובת.״ אני מסתכל על מיו בחיוך והיא מחזירה לי בחיוך מסנוור משלה, הולכים להיות לנו עוד שני ילדים. אנחנו נהיה משפחה של חמש נפשות. התנשפות מופלאת נפלטת מפי, ״את הולכת להיות מדהימה, מיו.״ אני נושק לצד ראשה. בחודשים האחרונים אני ומיו התקרבנו קצת יותר מידידים והורים משותפים. היא עברה חזרה לחדר השינה שלנו, אנחנו עושים עם אנני טיולים ביחד, לוקחים אותה לגן ביחד, מבשלים יחד..
״אנחנו עושים את ההרפתקה הזאת?״ היא שואלת כשאנחנו נכנסים לאוטו, ״אנחנו לגמרי עושים את ההרפתקה הזאת.״ אני אומר בחיוך ונוסע הביתה.

8.4.2024