Mio, Mio Mio...

Chapter 35🪷

איאן:
בחרתי לעשות למיו הפתעה. היא העלתה את הנושא של ירח דבש אבל היא חושבת שלא הספקנו לסגור את הדברים. זו הולכת להיות הפתעה מדהימה. מיו יושבת לצידי ומביטה בחלון. אני מחייך לעצמי כשאני מתכנן מה יקרה הלילה.. ״לאן אנחנו נוסעים?״ היא מפנה את מבטה אליי, ״זו לא הדרך הביתה.״ חיוכי מתרחב, ״באמת חשבת שאוותר לך על ירח דבש?״ אני עוצר ברמזור ומסתכל על ההבנה שמתפשטת בפניה. אני צוחק בקול רם ומיו בעקבותיי, ״הלילה שמחכה לך...״ אני ממלמל בציפייה וצחוקה מתגבר. ״אני אוהב אותך, את יודעת את זה?״ היא מנשקת אותי ברעב, ״גם אני אוהבת אותך.״

אחרי שעתיים של נסיעה, עם הפסקה באמצע, אנחנו מגיעים. הבית הגדול מוסתר בצמחייה ירוקה, אי אפשר להגיע לדלת הכניסה באוטו, צריך ללכת ברגל קצת בשביל לראות את הבית כולו. כשאנחנו יורדים מהרכב אני אוסף את מיו בידיי בתנוחת כלה. היא צוחקת, ״מה אתה עושה?״ אני ממשיך ללכת, ״איך חשבת להיכנס? ברגל?״ אני שואל כאילו זה הדבר הכי מגוחך שיכלה להגיד. היא צוחקת, ״מה התוכניות שלך ללילה?״ אני מגיע לדלת הכניסה ועוצר, מחכה שמיו תביע את דעתה על הבית. ״למה עצרת?״ היא לא מסיטה את מבטה מפניי, אני מגחך, ״תסתכלי על הבית, אַמוֹרֶה מִיוֹ.*״ היא מסיטה את מבטה ועיניה נפערות בהלם. ״איאן..״ היא פותחת את וסוגרת את פיה מספר פעמים ואני צוחק, ״אני חושב שזו פעם ראשונה שאני רואה אותך חסרת מילים.״ היא מחזירה את מבטה אליי, ״כמה זמן אנחנו הולכים לשהות פה?״ אני מחייך אליה, היא גילתה בעצמה את ההפתעה שלי. ״אנחנו הולכים לגדל פה את הילדים שלנו, רוסו.״ אם חשבתי שהיא לא יכולה להיות יותר מופתעת הערב, טעיתי. ״אתה צוחק?״ אני מניד בראשי בחיוך שלא יכול לרדת מפניי. ״את כל כך יפה, מיו.״ אני הולך כמה צעדים ונכנס לחלל הגדול. אני מוריד אותה מידיי כשהיא בוחנת כל פרט בבית החדש שלנו. מצד ימין גרם מדרגות לבן ומשטח עץ על כל מדרגה. המעקה עשוי גם הוא מעץ עם עיטורים מברזל שחור. לצד המדרגות יש ספסל קטן עם כריות ועל ידו עציץ. היא נכנסת כמה צעדים לתוך הבית הגדול, מצד שמאל יש חדר קטן ומאובזר בספה, שתי כורסאות ושולחן קטן באמצע. היא נכנסת יותר ואני מרגיש הצלחה. היא מתרגשת כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים. היא בוחנת את סלון האורחים, ״אתה יכול להסביר לי?״ אני מחייך ומתקדם אליה, מחבק אותה מאחורה, ״הקומה הזאת היא קומת אורחים, בקומה למטה יש את חדר השינה שלנו, חדר כושר, סלון גדול יותר, את המשרד שלי, חדר ארונות, שירותים ומקלחת, כמובן. קולנוע, מטבחון, פינת אוכל קטנה, את פשוט צריכה לראות את זה..״ היא מסתובבת אליי, מחזיקה את פניי בשתי ידיה העדינות ומנשקת אותי חזק. ״מי לימד אותך לפרט כל כך הרבה?״ אני מגחך על שפתיה, ״בחרתי את הבית המושלם בשבילנו. ובשביל הילד שלנו. לקח לי זמן לחפש.״ דמעות התרגשות עומדות בעיניה, ״תודה, איאן. אני מאוהבת בך כל כך, זה לא בריא.״ אני מרצין בשנייה, ״זה בריא וחצי, אל תכניסי לעצמך שטויות לראש.״ היא צוחקת, ״מה יש למעלה?״ אני מחייך כשאני נזכר בהסבר שתכננתי לתת לה, ״חדרים לכל הילדים שהולכים להיות לנו.״ היא מתרחקת, ״ברצינות?״ היא שואלת כשאני לא צוחק, ״כן. את רוצה לעלות לראות?״ היא חולפת על פניי מבלי להגיד מילה, עולה למעלה ומוצאת את כמות החדרים. ״אני לא עושה ארבע ילדים, השתגעת?״ אני מכווץ את גבותיי, ״התקמצנתי בכמות הילדים, תכננתי שישה בהתחלה.״ היא פוערת את עיניה, ״שני ילדים ולא יותר מזה, אדון קאלו.״ אני מחייך, אצליח עוד לשכנע אותה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לעשות משהו קצת אחר. ״אנחנו עוד נראה לגבי זה, גברת קאלו.״ היא נושכת את שפתיה התחתונות, ״מוצא חן בעינייך הכינוי החדש?״ היא מחייכת בתחמנות, ״לא תאמין עד כמה..״ אני מחייך אליה חזרה ומתנפל על שפתיה.

§§§

מיו:
אני מתעוררת מקול גשם המוטל ברצפת המרפסת. מסתכלת על השעון ורואה שהשעה עכשיו היא 3:22 לפנות בוקר. אני מסתכלת בחלון ורואה את הגשם החזק שיורד. לעזאזל. אני מסתכלת לצידי ורואה את איאן ישן בשלווה ובנוחות. הוא הולך לשנוא אותי אחרי זה. ״איאן..״ אני לוחשת ומנערת אותו. הוא מתעורר במהירות ואוחז בידי בחוזקה. ״איאן זאת אני, תעזוב.״ הוא מביט בפניי ומשחרר את אחיזתו בידי. ״מה קרה? מה השעה?״ אני מלקקת את שפתיי בתהייה איך אגיד לו שאני רוצה לצאת החוצה. ״בוא רגע. אני צריכה לצאת רגע החוצה..״ הוא מכווץ את גבותיו, ״מה יש בחוץ?״ הוא מסתכל על השעון, ״מיו, השתגעת? השעה שלוש וחצי בבוקר, למה את ערה?״ הוא עוצם עיניים ומנסה לחזור לישון. ״לא חשוב, אני אצא לבד.״ אני מזייפת קול אכזבה. הוא פוקח עין אחת וקם מהמיטה. אני מחייכת, מרוצה שהצלחתי. ״מה את רוצה לראות בחוץ?״ הוא שואל תוך כדי שהוא לובש מכנסיים ונועל כפכפים. ״את הגשם.״ הוא קופא במקומו, ״את הערת אותי בשלוש בבוקר בשביל לראות את הגשם? למה לא פשוט הסתכלת עליו מהחלון?״ הוא שואל, גורם לי לכווץ את גבותיי בזעף, ״כי אני רוצה שהוא ירד עליי, אני רוצה להירטב.״ הוא מחייך בממזריות, ״אני יכול להרטיב אותך גם בלי לצאת לגשם..״ אני מגלגלת את עיניי, מנסה להסוות את החיוך העולה על פניי. ״נו כבר!״ אני מתלוננת, לוקחת את ידו ומושכת אותו במורד המדרגות. ״יש לך מזל שאני אוהב אותך ושזה ליל הכלולות שלנו.״

*אהובתי/אהובה שלי
5.3.2024
10.3.2024