איאן מתקרב אליי עם הצלחת ומתיישב לידי במיטה. ״אני לא רעבה.״ אני אומרת לו בקול שקט. ״את חייבת לאכול.״ הוא מנסה לשכנע אותי. אני מנידה בראשי. ״יש לי בחילה.״ אני מנסה לתרץ, ״את רוצה לשתות משהו? להביא לך מים?״ הוא שואל בעדינות שלא ראיתי עד עכשיו. ״אתה יכול לשחרר לי את הקשרים?״ אני שואלת אותו בשקט. הוא מניד בראשו, ״לא. המצב שלך הכי טוב שיכול להיות במקום הזה.״ הוא אומר ולא שם לב לפליטת הפה שלו. ״באיזה מצב אנה? היא גם כמוני, או שהמצב שלה יותר נורא?״ אני שואלת אותו בחשש אמיתי. הוא משתהה לפני שהוא עונה, ״אני- אני לא יודע.״ אני מסתכלת עליו ואני מרגישה דמעות דוקרות את עיניי. ״מה הוא עשה לה?״ אני שואלת אותו. ״איאן בבקשה.. רק תענה לי, היא סובלת?״ הוא מסתכל עליי לכמה שניות שמרגישות כמו נצח, ״כן.״ בורחת מפי יבבה. הוא מתכוון לצאת מהחדר, ״רגע! איאן, בבקשה אל תגרמו לה לסבל. תנו לי לקחת את הסבל שלה, תנו לי לסבול במקומה.״ הוא נעצר במקומו. מתפתחת אצלי תקווה לשנייה עד שהוא מנפץ אותה ואומר, ״היא שלו. הוא יעשה בה מה שהוא רוצה כמו שאני אעשה בך מה שארצה, מִיוֹ.״ הוא יוצא מהחדר. אני מתחילה לבכות בקול. ״איאן!״ אני קוראת לו אבל הוא לא עונה. ״איאן!!״ אני צועקת לו שוב, אך אין אף תגובה. ״בבקשה..״ אני לוחשת עכשיו. איאן לא יבוא לחדר. אבל אולי גבי כן? ״גבי!!״ אני קוראת לו. אני שומעת צעדים והדלת נפתחת. שם עומד גבי עם חיוך מאוזן לאוזן. ״מה עשית לאנה?״ אני שואלת בשקט. הוא מגחך ומתקרב למיטה. ״בבקשה, גבי.. תגיד לי.״ אני לוחשת בתחינה. ״היא קשורה. אל תדאגי לה, היא תהיה בסדר.״ הוא אומר לי. ״בבקשה, אל תכאיב לה. תכאיבו לי, אני אקח את הכאב, אני יכולה להתמודד עם כאב, היא לא חוותה דברים כאלה. בבקשה גבי..״ הוא מנגב את דמעותיי עם אגודלו. ״תנוחי קצת, בטח את ואנה תיפגשו מחר בארוחת הבוקר.״ הוא מלטף את שערי ויוצא מהחדר. הבכי שלי נרגע לאט לאט, ואני פשוט שוכבת שם, שוב. הדלת נפתחת ואיאן נכנס דרכה. הוא לא מוציא מילה מפיו בזמן שהוא פושט את חולצתו וחושף לי את בטנו השרירית. אני מסיטה את מבטי ממנו, ״את צריכה ללכת לישון, מִיוֹ.״ הוא אומר לי עם הגב אליי. ״אני לא סומכת עליך מספיק בשביל לישון כשאתה נמצא איתי.״ אני נוהמת עליו. הוא לא עונה ומתקדם אליי. הוא נשכב על המיטה לידי. ״למה אני פה? מה אתם צריכים?״ אני שואלת אותו, נואשת לתשובה. ״שקט מִיוֹ. לכי לישון.״ הוא מצווה עליי. אם אני לא אאיים אני אמרוד בדרך אחרת לא? אני פותחת את פי וצורחת, הכי חזק שאני מסוגלת. לא עובר רגע ואני מרגישה את ידו של איאן על פי. הוא מסתכל בעיניי בכעס. ״שקט מִיוֹ. תסתמי את הפה.״ אני מסתכלת לתוך עיניו השחורות בזעם. כשהוא רואה שאני מתחילה להיות בשקט הוא מוריד את ידו לאט ונותן לי מבט מזהיר. ״למה אני פה, איאן?״ אני שואלת אותו, שוב. והוא, שוב, לא עונה. ״איאן, אני נשבעת, אני אהיה בשקט אם תענה לי.״ אני מנסה לשכנע אותו שוב. ״מִיוֹ לכי לישון. אם תהיי בשקט אני אתן לך לפגוש את אנה מחר בבוקר.״ הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי. ״אתה משקר לי.״ אני אומרת לו, לא מאמינה למילה שיוצאת מפיו. ״וגם אם כן, מה אכפת לך? את יכולה לפגוש את אנה ולישון, זה ווין-ווין.״ הוא אומר ביאוש. ״אני לא סומכת עליך.״ הוא מגלגל עיניים, ״תחדשי לי משהו.״ הוא מלגלג. ״תשחרר אותי מהחבלים, ואני אפסיק לצעוק ולצרוח. אני אלך לישון.״ אני מציעה, מקווה שהוא יענה בחיוב. ״בסדר.״ הוא מפתיע אותי ופורם את הקשרים שברגליי. אחרי שהוא מסיים לפרום אותם הוא עובר לקשר בידיי. הוא פורם את הקשר למיטה אבל לא את הקשר שמצמיד את ידיי ביחד. את החבל שהיה קשור למיטה הוא קושר ליד ימין שלו. ״מה אתה עושה?״ הוא מרים גבה, ״את חושבת שנולדתי אתמול מִיוֹ?״ הוא שואל בגיחוך. הוא נכנס למיטה לידי ושנינו שוכבים בלי מעש, פשוט מסתכלים לתקרה.
"גברתי, קומי בבקשה. האדון מחכה לך בשביל לאכול ארוחת בוקר." אני מתעוררת מקול נשי שמעיר אותי. אני פוקחת את עיניי ומסתכלת סביב. שמה לב שידיי כבר לא קשורות אחת לשנייה. "אני לא קמה מפה. אם הוא רוצה לאכול איתי ארוחת בוקר, הוא מוזמן לבוא לפה ולגרור אותי למטה." היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת מאחוריה. אחרי דקה אני שומעת צעדים מהירים וחזקים ואז נפתחת הדלת בתנופה. איאן עומד בפתחה. "קומי ותתלבשי." הוא מצווה. אבל אני, כמו שאני... לא קמה ולא זזה מילימטר. "אני סופר עד 5. אם את לא קמה ומתארגנת, אעשה זאת בעצמי." אני לא מתייחסת לאיום שלו ברצינות וברגע הבא אני מרגישה ידיים חזקות תופסות את גופי ומרימות אותי מהמיטה. "בוקר טוב, אני שמח לראות שקמת. את רוצה שאני גם אלביש אותך או שתעשי את זה לבד?" אני מסתכלת בפניו בזעם ויורקת לו בפנים. "אל תיגע בי." הוא חושק את שיניו בכעס. "תגוועי ברעב." הוא עוזב אותי ויוצא מהחדר. לאחר רגע אני שומעת את קול נעילת הדלת.
"אם את לא אוכלת את תגוועי ברעב." אני בולעת את רוקי ומתכווצת מכאב, אני חושבת שאני חולה עוד פעם. "אבל אני לא יכולה לאכול את זה, כואב לי לבלוע.." הדמעות זולגות מעיניי וכל השתנקות מכאיבה לגרוני. "אז תזדייני ממני, אם הייתי יכול, לא הייתי נותן לך לאכול בכלל."
אני מתיישבת על המיטה ומחזיקה את גרוני. בגיל הזה הייתי מגיעה למצב מסכן חיים לעתים קרובות. לא הייתי מקבלת טיפול תרופתי בזמן והייתי בתת תזונה. אני נשכבת על צידי ועוצמת את עיניי, מנסה להחזיק את הדמעות בפנים. אני נזכרת וחשה אימה בכל פעם שאני נזכרת בו. בשיין, אחי הגדול.
17.9.2023
19.9.2023
YOU ARE READING
Mio, Mio Mio...
عاطفية״את יודעת מה פירוש השם שלך, מִיוֹ?״ הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מקפל את שרוולי החולצה המכופתרת שלו. ״לא.״ הוא מתחיל לפתוח את חולצתו וחושף בפניי חזה ובטן מרשימים. ״מִיוֹ זה שלי באיטלקית. ואת מִיוֹ.״ הוא אומר מצחקק. ״אני לא שלך!״ אני נוהמת עליו. הוא ממ...
