Mio, Mio Mio...

Chapter 54🪷

מיו:
אנני ישנה אצל איאן היום. זה טוב לי כי אני יודעת שדניאל חזר מהעבודה עצבני. ״אני יכולה להביא לך משהו לשתות?״ אני שואלת אותו בזמן שהוא יושב על הספה וצופה במשחק פוטבול בטלוויזיה. ״יש בירה במקרר, אני אשמח.״ אני מהנהנת והולכת למקרר, אבל אין שם בירה. ״אתה רוצה משהו אחר? אין בירה, היא כנראה נגמרה אתמול.״ הוא מכווץ את גבותיו וקם מהספה, מתקדם לכיווני ואני נדרכת. ״שתית בירה אתמול?״ הוא שואל אותי בשקט ואני מנידה בראשי. לא שתיתי בירה אתמול. ״שקרנית מזדיינת.״ הוא דוחף אותי הצידה בכוח וטורק את דלת המקרר. ״חתיכת מטומטמת!״ אני הולכת אחורה אבל מתנגשת בשיש. ״תתרחק, דניאל. אני רצינית!״ הוא צוחק. הבן זונה הזה צוחק לי בפנים כאילו אני בדיחה. הוא מתקרב עוד ונצמד אליי, אני מנסה להרחיק אותו ממני אבל כוחו חזק משלי. ״דניאל, בבקשה, תפסיק!״ אני קוראת ומתחילה לצעוק. הקרבה הזאת לא נעימה לי ואני שמה לזה סוף. ״עוף מפה! עוף מהדירה שלי, לך!״ אני צועקת ודוחפת אותו אבל הוא לא זז ממני. ״תפסיקי עם הצעקות המזוינות שלך, את עושה לי כאב ראש.״ הוא מתחיל להפשיל את מכנסיי ואני מנידה בראשי, ״אני לא רוצה, דניאל, מספיק!״ הוא מפיל אותי על הרצפה ומפשיל את מכנסיי, נכנס בין רגליי, ״לא! בבקשה, דניאל, לא!״ אני נאבקת בו אבל הוא סוטר לי ומשתיק אותי. ראייתי מיטשטשת ואני לא רואה מי נכנס בדלת אבל הוא מעיף ממני את דניאל ואני מודה לו על כך בליבי. אני מתהפכת על הצד ומקיאה. מקיאה ויורקת. אני שונאת להקיא. דמעות זולגות על לחיי ואני מאבדת הכרה.

אני מתעוררת מכאב ראש ומתכווצת. מתפתלת במיטה ומתהפכת, מנסה לחזור לישון, מה שכמובן לא עובד לי ואחרי כמה דקות אני מוותרת ופוקחת את עיניי לקרני שמש חמימות שנכנסת דרך החלון. אני גונחת בכאב כשראשי מתחיל לכאוב שוב. מסתכלת מסביבי ומבינה שאני אצל איאן. בחדר של איאן. מה לעזאזל אני עושה פה? איך הגעתי לפה? אני קמה מהמיטה ועולה במדרגות, מוצאת אותו בדיוק נכנס בדלת הכניסה של הבית. ״בוקר טוב.״ הוא אומר ונכנס, ״את רוצה לשתות משהו?״ אני מכווצת את גבותיי, ומנידה בראשי. ״מה אני עושה פה, איאן? איך הגעתי הנַה?״ הוא מערבב כוס קפה ולוגם. ״איאן-״ הוא קוטע אותי, ״למה לא סיפרת לי שדניאל מכה אותך?״ הוא מסתכל לתוך עיניי וזה גורם לי לנוע באי נוחות. ״אני..״ לא יודעת מה להגיד, ״את?״ הוא מזרז אותי, ״הוא איים עליי.״ אני מודה בפניו, אחרי כל כך הרבה זמן שרציתי לעשות את זה, ובכל פעם קיבלתי רגליים קרות. ״איים עלייך? מה הוא אמר?״ הוא שואל ואני בולעת את רוקי, ״שהוא יפגע באנני. יהרוג אותי מולה.״ אני משתפת בחלק מהאיומים שהטיח בי במהלך השנים, היו עוד.. קצת יותר יצירתיים, אבל אני לא משתפת את איאן כי זה אומר שאוסיף עוד שמן למדורה. ״ואת חושבת שאם היית מספרת לי, לא הייתי עוזר לך?״ אני משפילה את מבטי, ״אתה צודק, הייתי צריכה לספר לך, אבל פחדתי, איאן.״ הוא מהנהן, ״בואי אליי.״ אני מתקדמת לעברו, ״אם קורה משהו כזה, את צריכה עכשיו להבטיח שתגידי לי מיד.״ אני מהנהנת והוא מחבק אותי. ״תבטיחי.״ הוא דוחק בי, ״אני מבטיחה.״ הוא משחרר מהחיבוק ומרים את סנטרי אליו, ״אני אוהב אותך.״ הוא אומר ומביט בעיניי, ״הייתי רוצה שנעבוד על הקשר שלנו, על התקשורת. בשביל אנני.״ הוא מוסיף ואני מהנהנת. ״רציתי לשאול..״ אני מביטה בו ומחכה להמשך המשפט, ״הוא הספיק לחדור אלייך לפני שהגעתי?״ אני משפילה את ראשי, אני לא זוכרת. ״אני לא יודעת, אני לא זוכרת.״ הוא מהנהן, ״אולי עדיף שלא תיזכרי.״ אני מלקקת את שפתיי והבטן שלי משמיעה רעש מחאה על כך שלא אכלתי אתמול מהצהריים. ״מה להכין לך לאכול?״ הוא שואל וניגש לכיור, שוטף את ידיו. אני מושכת בכתפיי, ״לא יודעת..״ הוא מתחיל להוציא מצרכים ואני מתיישבת בכיסא הגבוה באי, ״התגעגעתי לבית הזה.״ אני אומרת ובוחנת את כל הפרטים, הוא לא שינה כלום. ״אז תעברי לגור פה.״ הוא אומר, גורם לי לכווץ את גבותיי, ״מה תעברי לגור פה, איאן, השתגעת?״ הוא מערבב את כל הדברים ששם בקערה, ״לא השתגעתי, אני מתכוון לזה, מיו. בואי לגור פה, איתי ועם אנני. תחזרי הביתה.״ הוא מבקש ביאוש. ואני חושבת על זה, מה יקרה אם אנסה לעבור לגור איתם? תהיה לי שליטה מלאה על הסיטואציה, אהיה עם אנני כל השבוע, ולא רק חצי ממנו. ״עצם זה שאת מתלבטת עכשיו אומרת לי שיש לך כבר תשובה בראש.״ אני מרימה את מבטי חזרה לעיניו, ״איפה אישן?״ אני שואלת, ״איפה שאת רוצה. יש לנו שלושה חדרים פנויים למעלה, חדר אורחים ואת החדר שלנו.״ יכול להיות שזה באמת יעבוד. ״אנחנו לא ניכנס למערכת יחסים, שלא יהיו לך ציפיות מוטעות.״ הוא מהנהן ומגיש לי צלחת עם ערימה של פנקייקים עליה. ״אני לא אצליח לסיים את כל זה.״ אני מביטה בערימה ואז מרימה את מבטי אליו, ״תאכלי כמה שאת רוצה, זה בשבילך. מה שלא תרצי יחכה לאנני, אחרי הגן.״ אני מהנהנת ומתחילה לאכול. אחרי כמה דקות של דממה אני מניחה את ידיי על בטני ולא מסוגלת להכניס משהו לפי, לפחות עד הערב. ״את יכולה להראות לי מה הוא עשה לך?״ איאן שואל ואני רואה על פניו שקשה לו. אני מורידה את חולצתי וחושפת לו את בטני. ״זה הוא עשה את זה?״ הוא מתקרב אליי ובוחן את הכתמים הכחולים, הסגולים והשחורים על בטני. ״כמה זמן, מיו? כמה זמן הוא מרביץ לך?״ הוא מניח את ידיו על פיו ואני לובשת חזרה את החולצה. ״מערב חג המולד, שהגעת לחגוג אצלנו. הפעם הראשונה הייתה באותו הערב.״

7.4.2024
8.4.2024