Mio, Mio Mio...

Chapter 38🪷

אחרי כמה דקות מיו באמת מסיימת את הבדיקה המגעילה. ד"ר איינסלי מגישה לי חלוק ואני עוזר למיו לפשוט את השמלה שאיתה הגיעה ומלביש אותה בחלוק בית החולים. אחרי שהיא מחליפה ד"ר איינסלי מובילה אותנו לחדר הלידה. ״מר קאלו, תוכל בבקשה לעזור לה לעלות למיטה.״ ד"ר איינסלי מבקשת ומכינה את הדברים ללידה ביחד עם כמה רופאים שהצטרפו לחדר. אני עוזר למיו להישכב במיטה והיא אוחזת בזרועי בחוזקה שאני בטוח שעוד רגע תעשה לי נמק. אבל לא אכפת לי, אני בטוח שלה כואב יותר עכשיו. אני מנשק את גב ידה נשיקה ארוכה ובדיוק ד"ר איינסלי מסתובבת אלינו עם כפפות וחיוך על פניה, ״מוכנה להתחיל, גברת קאלו?״

מיו:
״מוכנה להתחיל, גברת קאלו?״ השאלה הזו מחזירה אותי לחתונה שלי ושל איאן, כשלוצ׳יה שאלה אם אני מוכנה. התשובה שלי זהה, אני לא חושבת שאי פעם אהיה מוכנה לדברים כאלו.. ״יש לנו פתיחה של חמישה סנטימטרים, אנחנו צריכים לחכות עוד קצת.״ היא מרימה אליי את מבטה, ״אם את רוצה ומרגישה שאת יכולה, את יכולה ללכת הלוך חזור במסדרון זה יזרז את תהליך הלידה.״ היא מציעה, ״אני לא יודעת אם אני יכולה, כואב לי.״ אני מסתכלת בעיניו הכהות של איאן שייעץ לי, ״איך שאת מרגישה, אמורה..״ אני מהנהנת, נחושה לסיים עם הלידה כמה שיותר מהר ולא לחוות יותר כאב ממה שאני צריכה. ״תעזור לי להיעמד.״ אני תופסת את ידו של איאן והוא עוזר לי להיעמד ולצאת מחדר הלידה. וכמו שד"ר איינסלי המליצה אנחנו הולכים הלוך ושוב במסדרון, ואני אפילו מצליחה לרדת ולעלות במדרגות כמה פעמים. תדירות הצירים הולכת ומצטמצמת לאט לאט והצירים הכואבים נמשכים יותר זמן. ״איאן, כואב לי, אני לא יכולה יותר.״ הוא מהנהן, ״בואי נחזור.״ הוא עוזר לי לרדת עד הקומה התחתונה ואז אנחנו נכנסים למעלית ומתקדמים חזרה לחדר הלידה. אני מתכווצת ונעצרת באמצע הדרך כשעוד ציר כואב מגיע ותוקף אותי בכאבים עזים. אני נאחזת באיאן כאילו חיי תלויים בזה ומתנשפת, מנסה להרגיע את הכאבים המשתקים. ״את תצליחי להגיע עד חדר הלידה?״ איאן שואל אותי ותומך בגופי. אני מרגישה כאילו הייתי מתמוטטת וקורסת על הרצפה אם לא היה מחזיק בי. ״כן, אבל רק רגע..״ אני מלקקת את שפתיי היבשות, מרגישה טיפות זיעה זולגות במורד גבי ומצחי. ״קחי כמה רגעים שאת צריכה..״ הוא באמת אמר את זה עכשיו? ״לך, אני לא צריכה את העזרה שלך.״ הוא מכווץ את גבותיו בבלבול. ״למה את אומרת את זה?״ אני לא עונה לו ומכריחה את עצמי לנשום עמוק ולנסות להתקדם עוד כמה צעדים. ד"ר איינסלי מגיעה מולנו בדיוק, ״איך את מרגישה, גברת קאלו?״ לא טוב, לעזאזל. אני מרגישה חרא. ״אני חושבת שהילדה חסרת סבלנות ודוחפת בכל הכוח.״ היא צוחקת ומניחה את ידה על שיפולי גבי, ״אין בעיה, אביא את כיסא הגלגלים ונבדוק את פתיחת צוואר הרחם.״ אני ואיאן מחכים לה קצת עד שהיא מגיעה עם כיסא הגלגלים ואני מתיישבת בזהירות, מנסה להתעלם מהכאבים. היא מגלגלת את הכיסא עד לחדר ואיאן עוזר לי להישכב על המיטה. היא מסתכלת בין רגליי ואני זורקת את ראשי אחורה, נושפת אוויר בכאב. ״אנחנו צריכים לחכות עוד קצת, גברת קאלו. יש לך פתיחה של שבעה סנטימטרים.״ פאק. ״אני יכולה לתת לך זריקת אפידורל שיקל על הכאב, אם את רוצה.״ אני מנידה בראשי, כואב לי, אבל לא הכרתי אדם יותר עקשן ממני. אם החלטתי שלא אקח אפידורל בלידה שום דבר לא יניע אותי מזה ויהי מה. ״את בטוחה?״ איאן שואל ומלטף את ידי בעדינות. אני מהנהנת למרות הפיתוי בהצעה.

השעות עוברות לאט מדי והכאבים מתחזקים ולא עוברים. ״מה איתך, גברת קאלו?״ ד"ר איינסלי נכנסת חזרה לחדר, ומסתכלת שוב בין רגליי. ״יש לנו פתיחה מלאה, אנחנו יכולים להתחיל את תהליך הלידה.״ אני מחזיקה את זרועו של איאן בחוזקה ובלחץ קיומי על חיי. פאקינג כואב לי. לא חוויתי כאב כזה בחיים. ״אני צריכה שתפשקי את הרגליים ותניחי את כפות הרגליים על המיטה, או שתניחי אותן על המעקה של המיטה, מה שיותר נוח לך.״ אני מצייתת ומניחה את רגליי על מעקה הפלסטיק של המיטה. ״אני צריכה שתלחצי ותדחפי בספירה שלי לשלוש. מוכנה?״ היא לא מחכה לתשובתי ומתחילה לספור, ״אחת, שתיים, שלוש, תדחפי!״ אני לוקחת נשימה עמוקה ודוחפת בכל כוחי, ״עוד פעם, מוכנה?״ הפעולה חוזרת על עצמה כמה פעמים עד שהיא אומרת, ״היא יוצאת, אני צריכה עוד דחיפה אחת והראש שלה יהיה בחוץ. את מסוגלת לעשות את זה, אני סופרת.״ היא מודיעה, ״אחת, שתיים, שלוש. לדחוף!״ אני דוחפת ובוכה תוך כדי. אני מרגישה כאילו מישהו לקח את גופי ופשוט קורע אותי לשני חלקים. ״יופי, עוד פעם! אחת, שתיים, שלוש!״ אני דוחפת שוב וצועקת תוך כדי, אלוהים אדירים. אני לא נכנסת לעוד היריון, איאן מוזמן לחפש אישה אחרת. ארבעה ילדים בחלומות שלו. עיניי דומעות כשאני רואה אותה בידי המיילדת והאחיות. בכי ממלא את החדר. אבל זה בכי טוב. זה בכי של חיים חדשים. איאן מסתכל עליי בהערצה ובהערכה, וכך אני מסתכלת על הבת שלנו. הן נותנות לי להחזיק אותה. היא מוצמדת לחזי בעדינות ואז היא מתחילה להירגע. ״מר קאלו, בוא תחתוך את חבל הטבור..״ אחת האחיות מזמינה את איאן ומגישה לו מספריים. הוא מנסה לחתוך את חבל הטבור כמה שיותר בעדינות, ורואים שהוא מנסה. כשהוא גוזר את זה עוד גל של בכי ממלא את החדר. ״איזו יפהפייה קטנה.. היא דומה לך, מיו..״ אני מסתכלת על התינוקת הקטנה שנחה עליי. יש לה שערות בודדות על ראשה הקטן. שערות ג׳ינג׳יות. ״מה שמה הפרטי?״ האחות שואלת אותנו, ״אנני.. קוראים לה אנני.״ איאן מוסר את שמה, אבל אני לא מרוכזת. אני עסוקה בלבהות בתינוקת הקטנה שבידיי, המוצצת בנחת את שפתה התחתונה. ״גברתי, אנחנו צריכות לנקות ממנה את הלכלוך.״ קול זר מחזיר אותי בחזרה לקרקע. בעדינות היא לוקחת ממני את הפעוטה
הקטנה.

12.3.2024
16.3.2024