⚠️הפרק מכיל נסיון התאבדות⚠️
⚠️פרק קשה לקריאה, מי שקשה לה, יכולה לדלג לסוף הפרק⚠️
איאן:
אני מתקשר לגבי ועובר חדר חדר בבית, בודק מה היא לקחה. ״הלו?״ קולו נשמע מעבר לקו, ״מיו ברחה, גבי. היא פאקינג ברחה.״ אני עומד בחדר הארונות, אין פה שום בגד של אנני. חסר תיק גדול וחלק מהבגדים של מיו חסרים גם הם בארון. אני הולך לכספת בקומה העליונה, פותח אותה בלחץ. בבקשה, בבקשה, שאני סתם מדמיין והיא לא באמת ברחה. הכסף המזומן פאקינג נעלם. הטלפון נשמט מידי, אלוהים אדירים. היא ברחה. היא ברחה ממני ביחד עם הבת שלנו. אשתי ברחה ממני. אני לוקח את השידה בידיי ומעיף אותה מהקיר. משליך את כל הבגדים מחוץ לארון ובועט בכל מה שבא לדרכי. אני נותן אגרוף לזכוכית הארון והיא נשברת ומתנפצת מחוזק המכה. אצבעותיי מתחילות לדמם משברי הזכוכית אבל אני לא מרגיש כאב. אני מוציא מחגורת מכנסיי את האקדח, דורך אותו ומצמיד לרקתי בחוזקה. אבל אז אני מרגיש כאב חד ברגל שגורם לי להסתובב. גבי עם אקדח שלוף רץ אליי ומעיף את אקדחי מידי. הוא מפיל אותי ארצה ושוכב מעליי, מנטרל אותי ומרתק אותי לרצפה. ״קום ממני!״ אני נלחם באחיזתו אבל הוא לא משחרר. אין לי כוחות להתמודד עם זה. האהבה שלי, האוויר לנשימה שלי ברחה. ממני. כי היא בטוחה שבגדתי בה. וכן, אני חוקר את המקרה הזה, כי הבלונדה המחומצנת הביאה לי את התמונות האלה, ובתמונות רואים בוודאות אותי. אותי שוכב איתה. אבל אני לא פגשתי אותה לפני כן מעולם. ״פאקינג תירגע, או שאני אקשור אותך למיטה המזדיינת!״ גבי צועק עליי ומטיח את ידיי ברצפה הקשה. ״תחפש אותה. תחפש אותה בכל פאקינג פינה וחור בעולם הזה.״ דמעות נופלות מעיניי ואני מתפרק, ״היא ברחה ממני, גבי. היא גזלה ממני אותה ואת הבת שלי. היא לקחה ממני גם את אנני.״ אני קם מהרצפה ונותן לקיר אגרוף חזק. ״פאקקק!!״ אני צורח את נִשמתי החוצה. אין לי כלום יותר. היא בחיים לא תסלח לי. אני מרגיש ממחטה רטובה נצמדת לפי ולאפי ונקודות שחורות מופיעות מול עיניי, לאט לאט מתרחבות עד שכל ראייתי משחירה ומשם אני לא זוכר דבר.
אני מתעורר במיטה שלי ומנסה לקום אבל לא מצליח. אני מסתכל מעלה ורואה את פרקי ידיי קשורים וכבולים לראש המיטה. אני מעביר את מבטי על חלל חדר השינה והוא נקי ומסודר. כאילו קמתי ליום רגיל, אבל זה לא עוד יום. מולי נמצא שעון מחוגים שתלוי על הקיר ומסמן שהשעה עכשיו היא 15:07. הזמן עובר ומגיע הערב מבלי שייכנס אף אחד לחדר. אבל כשהשעה 20:20 מגיעה נכנס לחדר גבר זר עם קלסר שחור בידו. ״אדון קאלו, טוב לראות שהתעוררת-״ אני קוטע אותו, ״תשחרר לי את הפאקינג ידיים, או שאני נשבע לך שאתה תשלם על זה.״ הוא נשאר אדיש לאיומי והעצבים שלי כבר מרקיעים שחקים, ״איני יכול לשחרר אותך, אדון קאלו. ניסית לפגוע בעצמך בשבוע שעבר, אתה צריך להודות לחבר שלך שלא אישפזו אותך בכפייה.״ הוא אומר וגבי נכנס לחדר, ״תשחרר את הידיים שלי, גבי. אני צריך ללכת לחפש את מיו ואת אנני.״ הוא משפיל את מבטו, ״אני לא יכול לשחרר אותך, איאן. ניסית פאקינג להתאבד. הייתי צריך לסמם אותך בשביל שתירגע ותיתן לי לטפל בך, אתה על תרופות הרגעה כבר שבוע.״ הוא מתקרב למיטה ואני מביט בו מלמטה, ״עד שלא תתאפס על עצמך ותרוויח את האמון שלי, אתה תישאר פה, כפות למיטה.״ אני מצמצם את עיניי, ״יש לך משאלת מוות, גבי?״ הוא מושך בכתפיו באדישות ומתכוון לצאת מהחדר, ״יביאו לך שלוש ארוחות ביום, פעמיים יבואו ללוות אותך לשירותים וייתנו לך פעם ביום להתקלח. אני מחליף אותך בתפקיד הקאפו עד שתתאושש, אז אל תדאג מהבחינה הזאת.״ הוא אומר ולפני שאני מספיק להגיב הוא יוצא מהחדר ונועל אותי ואת האיש הזר בתוך החדר.
ועבר חודש וחודשיים, והשגרה אותה שגרה. האיש הזר התברר כפסיכיאטר שליווה אותי במשך ימים ארוכים וניסה להשיג את שיתוף הפעולה שלי לטיפול. בכל סוף שבוע גבי היה מגיע ונשאר איתי בשעה, מספר לי את ההתקדמות של המאפיה, אבל לא אכפת לי מהמאפיה המזויינת, כל מה שאכפת לי ממנו הוא הנושא של מיו ואנני. בכל פעם אני שואל אותו אם מצא אותן ובכל פעם אני מקבל את אותה התשובה, ״אם אמצא אותן אתה הראשון שתדע.״ רופאים באו ויצאו מהחדר, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומתלמדים הגיעו ונכנסו לחדר השינה שלי ושל מיו כאילו זה חדר טיפול מזוין. גבי באמת הפך את זה לחדר טיפול. מאבטחים שלי, פאקינג שלי, הביאו לי מגש אוכל שלוש פעמים ביום, הובילו אותי לשירותים מחבל שכבל את ידיי כאילו אני פאקינג בהמה. ובשבועות הראשונים לא נתתי למאבטחים להוביל אותי. השתוללתי באחיזותיהם כאילו חיי תלויים בזה. זו הייתה השפלה. בכל פעם שהשתוללתי הזריקו לי סמים ששיתקו אותי למשך יום שלם ולפעמים גם יומיים. ואז בכל סוף שבוע גבי הגיע, התיישב מולי בנוחות כאילו הוא מלך העולם ואיים עליי שאם לא אשתף פעולה לא אצא מפה בזמן הקרוב בכלל. ועברה שנה. ועוד אחת. שנתיים שזה כל מה שקורה בחיי, אותה שגרה מחורבנת. אני מרגיש כמו בובה על חוטים, אני מרגיש מושפל. מלך במפלתו. עברו שנתיים ופאקינג השתחררתי ומצאתי את מיו. אני דופק על הדלת ומיו פותחת אותה מבלי אפילו לבדוק מי דפק. ילדה טיפשה. עיניה נפערות באימה והיא בולעת את רוקה, ״איאן..״ אני מכווץ את גבותיי ומלטף את פניה היפות. אני פאקינג כועס. ״התגעגעתי אלייך, רוסו.״ אני מנשק את שפתיה ומכניס את לשוני לתוך פיה. היא מנשקת אותי חזרה ואני מרגיש רטיבות על פניה. היא בוכה. ״אמא, מי זה בדלת?״ אני שומע קול של ילדה קטנה מאחוריה. אני דוחף את מיו לעבר הקיר ונכנס לדירה הקטנה מחפש בעיניי את הבת שלי. את הבת היקרה שלי.
4.4.2024
YOU ARE READING
Mio, Mio Mio...
Roman d'amour״את יודעת מה פירוש השם שלך, מִיוֹ?״ הוא שואל אותי תוך כדי שהוא מקפל את שרוולי החולצה המכופתרת שלו. ״לא.״ הוא מתחיל לפתוח את חולצתו וחושף בפניי חזה ובטן מרשימים. ״מִיוֹ זה שלי באיטלקית. ואת מִיוֹ.״ הוא אומר מצחקק. ״אני לא שלך!״ אני נוהמת עליו. הוא ממ...
