Mio, Mio Mio...

Chapter 37🪷

אני פותחת את דלת הכניסה ורואה את איאן מתקדם לכיווני. אני צוחקת באושר והולכת הליכה מהירה לקראתו, מנשקת אותו עמוק כל כך, מרגישה שהוא עוד מעט יברח. ״התגעגעתי אליך כל כך.״ הוא מצמיד חזרה את שפתינו ומכניס את לשונו לתוך פי, נזכר בחלל פי אחרי שלא ראה אותי חודשים שלמים. ״אני התגעגעתי אלייך.״ ידו מונחת על הבטן הגדולה שלי, הוא לא עמד בהבטחה שלו. ״אני כבר בחודש תשיעי, איאן. למה לא הגעת לפני חודש וחצי?״ אני שואלת ומחבקת אותו, ״אני צריך לדבר איתך על משהו.״ אני מרימה את מבטי לעיניו, הוא לא נראה טוב. ״מה קורה? אתה חיוור.. אתה רוצה לאכול משהו?״ אני מובילה אותו פנימה, תומכת בו כמה שאני יכולה, הוא נראה כאילו עוד רגע הולך להתמוטט. ״מה קורה?״ איאן מתיישב באי במטבח ואני נעמדת מולו אחרי שאני מגישה לו כוס מים. ״בלילות האחרונים לא הצלחתי לעצום עין.״ אני מכווצת את גבותיי, הוא באמת נראה כאילו לא ישן. ״אז תלך לישון-״
״אני לא יכול!״ הוא קוטע אותי בצעקה מתוסכלת, ״אני לא יכול,״ הוא תופס בידיי, ״הסיוטים שלי חזרו.״ מה? הוא לא סיפר לי שום דבר על סיוטים. ״איזה סיוטים? על מה אתה חולם?״ אני שואלת בעדינות ומלטפת את פניו חסרות הצבע. הוא תופס את ידיי ומביא אותן לפיו, מנשק אותן כאילו אני הדבר הכי יקר לו בעולם. ״כשהייתי בן 15, אמא שלי נרצחה.. ואחותי הקטנה, קטיה, פשוט נעלמה.. כאילו בלעה אותה האדמה.״ אני עוד יותר מבולבלת עכשיו, ״אבל.. לוצ׳יה וקלואי.. מה איתן?״ אני מתיישבת על ידו, ״אני מאומץ.״

איאן:
״לוצ׳יה היא חברת הילדות של אמא שלי. כמו דודה. כשאמא שלי נרצחה, לוצ׳יה לקחה אותי תחת חסותה. היא החזיקה אותי קצר.. לולא היא, בטח הייתי ברחוב, נופל לסמים..״ מיו מניחה את ידה על פיה בשוק. ״אני מצטערת..״ אני מחייך אליה חיוך עצוב ומלטף את ידה בעדינות, ״אין לך על מה. זה היה לפני המון זמן, ואני במקום שונה עכשיו.״ היא מכחכחת בגרונה, ״ומה עם קטיה?״ אני משפיל את ראשי, ״הם לקחו ממני את קטיה. עד היום לא מצאו אותה או גופה.״ היא פוערת את עיניה בזעזוע עמוק, ״אלוהים אדירים, איאן-״ משפטה נקטע כשפניה מתעוותות באי נוחות. ״מה קרה?״ היא קמה מהכיסא הגבוה ואני אחריה, ואז בבת אחת המים שלה יורדים. ״איאן..״ אני יורד לחדר השינה שלנו במהירות, לוקח את התיק ועוזר לה ללכת לאוטו בזהירות. לעזאזל. הבת שלי הולכת לצאת בזמן הקרוב. מיו מתכווצת ותופסת את זרועי בחוזקה. ״זה בסדר, תחזיקי בי.״ אני אומר כשהיא משחררת את אחיזתה בי, ״לא סיימנו את השיחה הזאת.״ היא מודיעה והולכת בצעדים קטנים ואיטיים לרכב שנמצא כמה מטרים מדלת הכניסה של הבית. ״בסדר, אבל קודם בואי ניסע לבית החולים, תלדי, תתאוששי ואחר כך תדברי איתי על מה שאת רוצה.״ אני עוזר לה להיכנס למושב הקדמי בזהירות, אחרי שהיא נכנסת אני שם את התיק במושב האחורי ורץ אל מאחורי ההגה, יוצא מהחניה כאחוז טירוף. אני פאקינג לחוץ. ״היא פאקינג מקדימה בשלושה שבועות.״ מיו מחזיקה בזרועי בחוזקה ומתנשפת, מנסה להרגיע את הכאבים. ״אוף, כואב לי, איאן..״ היא זורקת את ראשה על המשענת ומחזקת את אחיזתה בזרועי, ״עוד מעט זה יעבור, בלה.. אנחנו כבר מגיעים..״

כשאנחנו מגיעים למיון יולדות מיו מקבלת כיסא גלגלים ואני מגלגל אותה לקבלה. האישה שמאחורי הדלפק מתחילה לקחת את הפרטים של מיו.

אנחנו מחכים כמה דקות בחדר ההמתנה עד שניגשת אלינו מישהי עם שיער חום ארוך, אסוף בקוקו נמוך, לבושה בבגדי אחות. ״שלום, מר וגברת קאלו?״ אני קם לעברה והיא מחייכת, ״בואו אחריי, בבקשה.״ אני לוקח את מיו ועוקב אחריה בין מסדרונות בית החולים. ״קוראים לי ד"ר איינסלי, אני הולכת להיות המיילדת שלך. קיבלתם בקבלה מסמכים שאתם אמורים להביא לי..״ אני מגיש לה את המסמכים שקיבלנו והיא מעיינת בהם וכותבת כל מיני דברים במחשב. ״גברת קאלו, איך את מרגישה?״ מיו מרימה את מבטה אליה, ״כואב לי.״ ד"ר איינסלי נעמדת ומתקרבת אליה, ״את יכולה להראות לי איפה?״ מיו מעבירה את ידה מסביב למותניה, ״כל זה..״ ד"ר איינסלי מהנהנת, ״באיזו תדירות יש לך ציר וכמה זמן כל אחד?״
״כל שש דקות בערך, ונמשך בסביבות חמישים וחמש שניות-דקה.״ המיילדת חוזרת לשבת מאחורי השולחן ומקלידה עוד כמה דברים, ״בסדר, אני אעשה לך תדריך קטן לקראת הלידה, ואמדוד לך לחץ דם, דופק, חלבון בשתן ואחבר אותך למוניטור עוברי.״ מיו מהנהנת ואני לא מבין פאקינג כלום.

עוברות שלוש וחצי שעות ואנחנו עדיין לא סיימנו את כל הבדיקות. אחרי שסיימה את הבדיקות שמנתה קודם הוסיפה עוד רשימת בדיקות מפה להודעה חדשה. ״אוקיי, גברת קאלו.. אנחנו מכניסים אותך לחדר לידה, אני צריכה שתחתמי על טופס הסכמה לטיפולים שגרתיים ושתעני לי על כמה שאלות.״ ד"ר איינסלי מגישה למיו טופס בעל שני דפים ומראה לה איפה לחתום. מיו קוראת את הטופס וחותמת על הקו המקווקו בקצה הדף. ״גברת קאלו, אם את רוצה ללדת בלידה אזורית אפידורלית אני אצטרך שתחתמי על עוד טופס.״ מיו מנידה בראשה ומתכווצת כשעוד ציר מגיע. ״אוקיי, האם את רוצה לרוקן את המעיים בעזרת חוקן?״ אני מכווץ את גבותיי בגועל, אבל לא מבין כלל על מה היא מדברת. כמובן שמיו כן מבינה ומהנהנת. אנחנו הולכים לשירותים שבקצה החדר, ״את תוכלי לעמוד ולפשוט את התחתונים?״ אני עוזר לה לעמוד ולהתפשט, ״את תרגישי אי נעימות לכמה רגעים ותוך כמה דקות נסיים.״
״תסתובב.״ מיו פוקדת עליי ואני עושה כמבוקשה.

12.3.2024
14.3.2024