Mio, Mio Mio...

Chapter 13🪷

איאן:
״קטיה? אמא?״ ריח צחנה מגיע מהמרתף. אני יורד למטה וצופה באמא שלי מדממת, על הרצפה. אני ממהר אליה, היא עדיין בחיים, אבל כנראה שלא לעוד הרבה זמן. ״אמא..״ אני מרים את ראשה בעדינות, ״הם.. לק-חו את.. ק..״ היא נחנקת ולא מצליחה לסיים את המשפט. ״מי לקח?!״ היא לא מגיבה, ״אמא!! רק תעני לי מי לקח אותה..״ היא לא עונה. ברור שהיא לא עונה היא מתה. אני מרגיש גוש חונק את גרוני, גוש מעצבן. ואז אני משחרר. דמעות זולגות על לחיי ואני חושב שזו פעם ראשונה שאני בוכה מזה שנים.
אני פוקח את עיניי ורואה את התקרה הלבנה. לצידי מיו ישנה בשלווה. בלי סיוטים. תחושת קנאה מתעוררת בחזי, אני מסתכל על השעון שליד המיטה ורואה שהשעה 2:30 בלילה. מבין שאני לא אירדם שוב פעם היום, אני יוצא מהמיטה בזהירות בשביל שמיו לא תתעורר והולך לחדר הכושר.

§§§

אחרי שעה וחצי של אימון אני מרגיש כאילו עדיין יש לי עצבים לפרוק. יש לי עוד שעה להעביר לפני שאני מתחיל את היום שלי. צרחה קוטעת את מחשבותיי. אני עולה למעלה במהירות ולא רואה את מיו במיטה. פאק, פאק. אני מתחיל להילחץ ולסרוק בעיניי את כל החדר. ואז אני שומע בכי מכיוון השירותים. אני נכנס פנימה ואני רואה את מיו מכופפת מעל השירותים, משתנקת, מקיאה ובוכה. אני מתקדם לכיוונה ואוסף את שערה בידי, מלטף את גבה במעגלים. כשהיא מסיימת את כל ההקאות היא נשענת על חזי וממררת בבכי. ״מה קרה? היי.. מה קרה, מיו?״ היא משתעלת וחוזרת לשירותים, מקיאה עוד. כשהיא מסיימת היא בוכה לתוך השירותים. ״מה קרה, רוסו?״ היא משתנקת ומשתעלת, ״אני לא מרגישה טוב, איאן.״ אני מושך את ראשה מתוך השירותים ומנשק את מצחה. לעזאזל, היא רותחת. ״מיו, את לוהטת.״ אני מרים את גופה הרועד על ידיי ומכניס אותה למיטה, מכסה אותה טוב. הולך להביא מדחום וחוזר למיו המכורבלת בתוך השמיכה. היא רועדת ושיניה נוקשות, ״תפתחי את הפה ותשימי את המדחום מתחת ללשון.״ אני מנחה אותה, היא פותחת את פיה ומרימה לשון, אני מניח את המדחום, ״תסגרי.״ היא מצייתת והמספרים עולים ועולים. עד שהוא מצפצף אחרי כמה שניות, אני מוציא את המדחום מפיה ורואה שהחום שלה עומד על 41.2. פאק. אני הולך לשירותים מרטיב מגבת במים קרים, חוזר אליה ושם לה את המגבת על המצח. יורד למטה ולוקח תרופות להורדת חום. עולה בחזרה אליה ורואה שהיא מנמנמת. אני מתיישב לצד גופה, ״מיו, תשתי את אלה.״ אני מושיט לה שני כדורים להורדת החום וכוס מים. היא לוקחת את הכדורים ביד רועדת ואת כוס המים ביד השנייה ובולעת אותם. ״לכי לישון קצת, זה יעזור לך.״ היא לא צריכה לשמוע יותר מזה והיא עוצמת את עיניה ומרגיעה את גופה. היא נרדמת אחרי דקה או שתיים, משום שהגוף שלה מותש. אני מלטף את שערה ולחייה ותוהה לעצמי למה פתאום היא לא מרגישה טוב. אני נכנס למיטה לצידה ומביט בה במשך שאר הלילה. אחרי חצי שעה בערך היא מתחילה לזוז בתוך השמיכה, כנראה בגלל שחם לה. היא פוקחת את העיניים בעייפות ותשישות ומורידה מעליה את השמיכה. ״את מרגישה יותר טוב?״ היא מפנה את מבטה העייף לכיווני, ״חם לי.״ כמו שחשבתי. ״זה טוב, זה אומר שהחום יורד..״ היא בועטת בשמיכה ומעיפה אותה ממנה, ואז מתקרבת ושמה את ראשה על חזי. אני מלטף את שערותיה בעדינות עד שאני שומע את נשימותיה מתייצבות ומסגירות את העובדה שהיא ישנה. אני מסתכל על השעון ורואה שאני צריך להתחיל להתארגן עוד רבע שעה.

מיו:
אני פוקחת את עיניי בבוקר והדבר הראשון שאני מרגישה זה בחילה. לעזאזל. אני מסתובבת על צידי ורואה שאיאן כבר קם, ברור. אני קמה מהמיטה והולכת לשירותים. מתיישבת על האסלה ושלפוחית השתן שלי לא מחכה אפילו שנייה לפני שהיא משחררת את תכולתה. שיט. ״גברתי?״ דפיקה בדלת מסיחה את דעתי, ״רק רגע!״ אני קמה ומרימה את מכנסי הפיג׳מה בחזרה על מותניי, שוטפת ידיים ופותחת את הדלת. אני רואה אישה מבוגרת ונמוכה עם סינר עוטף את מותניה, ״האדון מחכה לך עם ארוחת הצהריים, הוא ביקש שתלבשי את זה.״ היא מחזיקה בידה שמלה שנראית רשמית מדי לארוחת צהריים. ״את יכולה לקרוא לו לפה? אני רוצה לדבר איתו.״ אני בוחנת את השמלה מלמעלה למטה. ״כמובן גברתי, אשאיר לך את השמלה פה.״ היא תולה את השמלה על מתלה הדלת ויוצאת מהחדר. בינתיים אני מצחצחת את שיניי ושוטפת פנים. אני לוקחת את השמלה מהמתלה ולובשת אותה, בוחנת אותה עליי במראה. השמלה שחורה וארוכה, חושפת את כתפיי ועוטפת את מותניי ושני שסעים חושפים את רגליי. ״את יפהפייה.״ אני מסתובבת לקולו של איאן. ״תודה. אני יכולה להבין למה שלחת לי שמלה כזאת לארוחת צהריים?״ הוא מרים את מבטו לעיניי, ״המשפחה שלי הגיעה מאיטליה. רציתי שתיפגשי אותם.״ הוא מפתיע אותי, ״אתה רוצה שאפגוש את המשפחה שלך?״ הוא מהנהן, ״הם מחכים למטה..״ אלוהים אדירים. ״אתה רציני?״ הוא מכווץ את גבותיו, ״כן.״ אני אוספת את עצמי ומהנהנת בהסכמה, ״בסדר, אני אצטרף אליכם עוד כמה דקות.״ הוא מחייך, נושק לשפתיי בקצרה והולך. משאיר אותי לתהות עם המחשבות שלי. אני מסרקת את שערי במהירות ומתאפרת קלות, לוקחת נשימה עמוקה ויורדת למטה. ״אני רוצה לראות את הגיסה לעתיד שלי כבר!!! אפילו את השם שלה אתה לא מוכן לתת לנו..״ אני שומעת כשאני יורדת במדרגות, ״אמרתי לך כבר, אני לא בטוח שהיא רוצה להתחתן איתי..״ איאן עונה לה, ״מי תעז לסרב לאחי?״ אני שומעת את המבטא האיטלקי בדיבורה. אני יורדת עוד כמה מדרגות ונחשפת למשפחה של איאן. ״מיו?!״ אני מעבירה את מבטי, ״קלואי.. לא ציפיתי לראות אותך.״

3.12.2023
3.12.2023