Mio, Mio Mio...

Chapter 56🪷

איאן:
-שישה חודשים אחר כך-
״היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לאנני!״ אנני צוחקת באושר ורצה לזרועותיה של לוצ׳יה. ״איאן!״ אני שומע צעקה מלמעלה, עולה במהירות אני מוצא את מיו אוחזת את בטנה כאילו תיפול אם לא תחזיק, ושלולית מים בסמוך לרגליה. ״אני חושבת שאנחנו צריכים לנסוע לבית החולים.״ אני מהנהן ועוזר לה לרדת במדרגות למטה, ״אנחנו נוסעים לבית החולים, ירדו לה המים.״ אני אומר לקלואי שמחייכת בהתרגשות, ואז מתכופף לאנני. ״אני מצטער שלא נהיה עד סוף היום הולדת שלך, אבל אמא ואני הולכים לחזור עם האחים הקטנים שלך.״ אנני נראית עצובה אבל אני בטוח שהם יצליחו לעודד אותה. אני עוזר למיו להיכנס לרכב ונוסע במהירות לבית החולים הקרוב. מיו מתנשפת בכאב כשמגיע ציר ותופסת את ידי שעל המוט ההילוכים, ״אנחנו כבר מגיעים, רוסו..״ אני מנסה לעזור לה ומגביר את המהירות.

מיו:
הגענו לבית החולים כבר אתמול ורק עכשיו הכניסו אותי לחדר לידה. אני תופסת את איאן בחוזקה ומתנשפת בכאב איום. ״איאן, כואב לי!!!״ אני צועקת עליו, ״גברתי, אנחנו בפתיחה של 10 סנטימטרים, את מתחילה תהליך לידה, כשיש לך ציר תדחפי. מוכנה?״ שוב השאלה הארורה הזאת. ״פאקקק!!״ אני צועקת ודוחפת בחוזקה, ״אני רואה את הראש, שוב. אחת, שתיים, שלוש, תדחפי!״ אני דוחפת, ״הראש בחוץ, שוב!״ אני דוחפת והכאב מפסיק. גופי נשטף בהקלה מיידית, אבל עם ההקלה מגיעה מועקה כשהחדר דומם ושקט. ״מה קורה?״ אני שואלת את איאן שמביט ברופאים בדאגה. הרופאים מסתירים את שדה הראייה שלי, אז אני לא מצליחה לראות מה קורה. ״איאן, התינוק שלי..״ אני בוכה ואיאן מחזק את אחיזתו בידי. ואחרי כמה רגעים, בכי ממלא את החדר. אני ואיאן מתנשפים בהקלה. הוא חי. הבן שלי בסדר. תודה לאל. ״תדחפי שוב בשלוש. אחת.. שתיים.. שלוש, לדחוף.״ אני דוחפת שוב בחוזקה ובמאמץ, ״שוב. אחת, שתיים, שלוש.״ אני דוחפת בכל הכוח ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר, ״שוב. אחת שתיים-״ אני קוטעת את ספירתה, ״אני לא יכולה.״ אני מרגישה את ליטופו של איאן על שערי, ״אני לא יכולה.״ אני אומרת שוב ובוכה. ״את יכולה ואת חייבת. אם התינוקת לא תצא עכשיו, היא תמות.״ אני מהנהנת בכאב, ״אחת, שתיים, שלוש. לדחוף!״ והחדר שוב מתמלא בבכי. אני צוחקת בהקלה ובאושר, ״היי..״ אני אומרת לשני התינוקות הקטנים שהעבירו לחיקי עכשיו. ״חשבתם על שמות?״ אני מסתכלת על איאן, ״טילי ואליוט.״ אני אומרת בחיוך. התעקשתי לא לגלות לו את השמות עד עכשיו. הוא מחזיר לי חיוך ומנשק את שפתיי בעדינות. ״גברתי, אנחנו צריכים לנקות אותם ולקחת אותם למחלקת תינוקות.״ אנחנו מתנתקים והמיילדת לוקחת אותם ממני. ״תישארי פה עד שהשליה תצא, אני אחזור בעוד שעה לבדוק אם היא כולה יצאה.״ אני מהנהנת והיא יוצאת מהחדר ביחד עם טילי ואליוט. ״את אלופה, רוסו.״ אני מחייכת אליו והוא שוב רוכן ומנשק אותי. ״אני אוהב אותך.״ כבר במשך המון זמן הוא אומר לי את זה, אבל לא החזרתי לו. ״גם אני אוהבת אותך.״ הוא מחייך צמוד לשפתיי וחוזר לטרוף אותם כאדם מורעב, ״תגידי את זה שוב.״ הוא דורש, ״אני אוהבת אותך.״ הוא עוצם את עיניו, ״פאק. גם אני אוהב אותך. כל כך, כל כך מאוהב בך, עד מעל הראש.״ אני מחייכת באושר. לעזאזל, אני מאושרת.

אוקיי, בנות.. ואוו, לא יודעת איך לסכם. קודם כל רוצה להגיד שכל כך נהניתי לכתוב את הספר הזה, השקעתי בו המון וההשקעה השתלמה. רוצה להודות לכן על כמות קריאות, הצבעות ותגובות שבחיים לא הייתי חושבת שהייתי מגיעה לדבר הזה בלעדיכן, מקווה שאתן נהניתן לקרוא את הספר הזה, וגאה להגיד שהספר הגיע אל סופו. כמובן שיהיה אפילוג ובאפילוג מחכה לכן הפתעה🫢🤫
אוהבת אתכן מאוד ומעריכה, ג׳ולס💗

8.4.2024